מרחץ הדמים גואה והפשיעה פורשת כנפיים בכל חלקת אדמה טובה ועל אחת כמה וכמה בכפרים הדרוזיים, לנוכח מצב זה נראה כי, הגיעה העת לעריכת חשבון נפש אישי, מוסדי וקולקטיבי.
תופעות זרות חודרות לחברות הכפריות, מקננות בתוכה, יוצרות יראת פחד, בהלה ומנגד שוררת אפטיה חברתית, אוזלת יד שלטונית ומעין השלמה עם מצב קיים עגום ככל שיהיה.
זעקות הכאב והאובדן, החרדה מהבאות וממה שיכול לעולל מצב נתון זה לא מהדהדות די באקלים החברתי ולא חודרות את טוף האוזניים הקולקטיבי במידה הנדרשת. לכל היותר זעקות אלה עוברת ליד האוזניים עד אשר האובדן האישי רובץ על פתח דלתו של פלוני.
העדר המעורבות, ההזדהות והאמפתיה פגם ופוגם קשות בסולידריות החברתית ובסדר העדיפויות הערכי וההתנהגותי לאין שיעור.
פעם הצלת חיים נחשבה להצלת עולם ומלואו, פעם קדושת החיים נתפסה כערך עליון, החיים נתפסו כתשורה ודורון, כברכה הניתנת על ידי בורא עולם ואשר נטילתה בידיו הוא בלבד.
פעם פגיעה ברכוש הפרט נחשבה לפשע ולעבירה מוסרית כבירה ואף הוקיעו את מבצעה מהחברה ונדו אותו ופעם היה אסור על האדם הנורמטיבי כפרדיגמה חברתית מוסרית לרכוש אוכל לעצמו, לילדיו ולמשפחתו בכסף שמקורו אינו מהיימן ואינו מהשתכרותו מעבודה שנטף בה מזיעת אפו של רוכש האוכל.
כיום מרחץ הדמים הינו מעשה ידם של בני אדם המרשים לעצמם ליטול חיים בשם אלוק-ים. לעתים בשם שימור הטריטוריה והשליטה, תופעת טבע השאולה מעולם בעלי החיים או בשם החומריות, המטריאליות במובנה הרחב והשאיפה הבלתי פוסקת להתעשרות קלה ומהירה.
בני הנוער רואים את שינויים והתרחשויות אלה וזה גורם להם להתעניין פחות ברכישת השכלה ולצד זאת אין לבני הנוער די גירויים אינטלקטואליים, אין מסגרות מפקחות הענות על הצרכים וההתאמות שלהם, כישוריהם לא זוכים לדי תשומת לב, אין די התחשבות בתחומי ההתעניינות שלהם, אין די היחשפות לדוגמאות מופת שיכולים להתחקות אחריהם ולזכות לניתוב דרכם ולהוות עבורם כסמן ימיני למסלול חייהם.
מנגד, מוסדות המדינה לא מיטיבים עמם בכל הקשור לפתיחת אופקים אופטימיים שמבטיחים עתיד טוב יותר. בד בבד הם נחשפים לשפע של מדעים גלובליים בכלי המדיה המגוונים, מדעים אשר אינם בהכרח מבוססים על מקורות מידע מהימניים ואין בהכרח מאחוריהם מחקרים אמפיריים או גורמים מומחים או מקצועיים.
חשיפה גלובלית זו בגדר זיהום וירטואלי שמשדר מידע מדומה, כאשר בני הנוער נשאבים תחילה לדיבורים והתנהגויות שליליות והדרך להתחקות אחריהם קצרה מאד והתוצאה נכויות מוסריות בדרגות שונות.
בנסיבות אלה ערכי בחברה המסורתית והשמרנית מתערערים ומתחיל תהליך מרדני במסורת, חיקוי עיוור ואימוץ ערכים נוכריים לחברה ומן הסתם הדרך קצרה לאובדן מצפן ודרך בפרט, כאשר הרוב הדומם באוכלוסייה הינו צעיר בגילו, לכל היותר בשנות הארבעים לחייו.
כך האידאולוגיה והערכים המסורתיים לרבות הדרוזיים, נדחקים לקרן זווית ועולם הפשיעה הנוצץ מסנוור את עיני הדור הצעיר ואף קוסם לו.
תהליכי הגלובליזציה, כפי שמסתמנים, פוגמים בסמכות ההורית ומזמינים עבורם מתחרים כמעט מכל עבר, מתחרים על חינוך ילדיהם ושולטים בעולם ההמשגה של הילדים. כל זאת כאשר שורר משבר מנהיגותי והעדר דמויות מפתח למופת ולחיקוי.
חסר זה אינו פוסח על המוסד הדתי הדרוזי, אשר גם הוא סובל קשות מהעדר מנהיגות מוסכמת או מופתית.
תהליכים אלה יצרו סדרי עדיפויות התנהגותיים חדשים אשר, באו לידי ביטוי בריקנות ערכית מוסרית ככלל ולמשברי זהות אישיים ועדתיים עמוקים בשל ריחוק מובנה ולא מחושב בין דת ודתיים לבין לא דתיים דרוזיים.
הגלובליזציה תרמה להאצת השאיפות והרצונות להתעשרות מהירה וקלה ככל האפשר דרך ובאמצעות באלכוהול, סמים, פרוטקשן, גניבות ופרצות לבתים, עבירות רכוש, בריונות והתנהגויות מסכנות חיי אדם בדרכים.
חשפה חוסר אימון בין התושבים לבין מוסדות השלטון ולכך ביטויים רבים כגון, ההתנגדות להתחסנות כנגד הקורונה והתקבעות בתיאוריות הקונספירציה למיניהן, חיפוש אחר הגנה פיראטית כתחליף למשטרת ישראל ולמערכת המשפטית, הצטיידות בנשק בלתי חוקי לשם הגנה עצמית ועוד.
לבסוף התחושה הכללית הינה שהאוכלוסייה המקומית מופקרת, מובטלת, נטושה וגלמודה.
במצב נתון זה, מן הראוי לפעול לפי תכנית מובנית וסיסטמתית, כאשר האחריות מתחלקת בין המנהיגות המקומית והמוניציפלית ולצדה מעצבי דעת קהל ואנשי דת בכדי להחזיר את מטרה ליושנה בדמות הערכים שמשמרים חברה נאורה ומקדשת חיי אדם וקנינו.
לא די בכך נחוצה מעורבות בונה ואכפתית יותר מצד מוסדות המדינה בכדי להגביר, להעמיק ולהשריש את תחושת הביטחון ותחושת השייכות של האוכלוסייה המקומית הכפרית, גם אם אינם יהודים.
בנוסף להגביר את האכיפה ואת פיענוח תיקי רצח ותיקים פליליים כיאה למדינה נאורה ולמעצמה טכנולוגית מתקדמת, סייברית ופורצת דרך כמדינת ישראל.
להקצאת משאבים שסוגרים פערים גדולים לרבות בתחומי הפדגוגיה, החינוך, הפורמלי והבלתי פורמלי, בפתיחת שערי המוסדות האקדמיים ובהסדרת מקומות עבודה.
לא פחות חשוב לפעול למיגור הסממנים הגזעניים, המתרסים, ההדרתיים והתעמולתיים כנגד האוכלוסייה הלא יהודית, החוקיים והלא חוקיים כאחד.
הכותב, ד”ר רדואן מנצור, סא”ל במיל’, איש מחקר ואמן, תושב עספיא.
תגובה אחת
מלים כדרבנות דר’ רד’ואן, וכל מה שהזכרת מחייב התייחסות רצינית ומעמיקה.
אין ספק שהממסד הזניח את החברה במזיד, וזה מתבטא גם בחוקים הגזעניים שמדירים אותנו, ומנשלים אותנו מאזרחותנו ומזכויותינו, וגם באפלייה לרעה בכלל התחומים ובתקציבים ועוד ועוד…
יחד עם זה, אני טענתי ואמשיך לטעון שגם אנחנו צריכים לשאת באחריות. יש הרבה מוסכמות והתנהלויות שאנו חייבים לעקרם ולמצוא להם תחליפים, המתאימים לעידן בו אנו חיים.
אחת התחלואות בחברה שלנו היא, שאנו מתנהלים עדיין כחברה שבטית, והחמולתיות עדיין היא הקובעת מי הם האנשים שיובילו את החברה. כל עוד ואנו רואים ברשות המקומית ככס של השפעה ו- “זעאמה” אנו נישאר במצב של “במקום דרוך”.
אנו צריכים לבחור מנהיגים בעלי כישורים ויכולות של הובלה, ושל הצעדת החברה. אנו צריכים לבחור אנשים מקצועיים ובקיאים בתחומים השונות לניהול האגפים והמחלקות ברשויות- כדי שאלה יזהו את הבעיות ואת החוסרים, וידעו להציגם בפני מוסדות המדינה. לצערי, עדיין בוחרים בקרובים ובמקורבים לא מקצועיים, ולכן אנו ממשיכים לדשדש במקום.
כשהמצב הסוציואקונומי ירוד החברה לא תצליח לתמר ולהדביק את הקצב.
מקווה שגם תהיה התעוררות בתוכנו, וגם מוסדות המדינה ישכילו שהבעיות האלה והאלימות הגואה תגלושנה ותזלוגנה ותגענה לכל מקום, ולכן טוב יעשו אם העניינים האלה יטופלו כראוי.