דיברתי בלהט על יוקר המחיה ועל מחירי הדירות שלא מפסיקים לעלות ועל שכירויות שסטודנטים פשוט לא יכולים לשלם.
דיברתי בתשוקה, בהתלהבות, ממעמקי נשמתי עד ששמעתי את המשפט הבא: “תפסיקי לבכות ותתחילי לעבוד”.
הסתובבתי לאחור בפתאומיות וראיתי גבר מזוקן, כבן 30, עם כוס תפוזים ביד, מחייך ומביט בי בזלזול, התבוננתי בו לרגע וחשבתי.
האם שווה לענות לו או לא?
שווה.
גבר מזוקן שאוהב תפוזים, אני כותבת את המאמר הזה, בשבילך.
בשבוע שעבר נתקלתי במודעה הזאת: “אוהל בצפון תל אביב, ב 5,500 שקל לחודש”, ספוילר: עוד שבוע האוהל הזה ימצא שוכר.
אם זה לא מתמצת את בעיית הדיור בישראל, אני כבר לא יודעת מה כן.
נצלנות, חזירות, חוסר פיקוח, התעלמות של הממשלה והצבעה גרועה של ההורים שלנו במשך שנים, תחברו את הכל וקיבלתם אוהל ב-5,500 שקל בחודש.
רגע, שכחתי להגיד שכל זה כשהמשכורת נטו הממוצעת בישראל היא 8,000 שקל.
אז אני יכולה לא לגור בתל אביב, נכון, אבל כשכל מקומות התעסוקה הם בתל אביב, רמת הגולן היא לא אופציה.
יתרה מכך, גם בבית שמש, “פריפריה” דירת שלושה חדרים עולה 3,000 שקל בחודש, תוסיפו את הנסיעות לתל אביב והגעתם ל5,000 שקל בחודש.
לי ולצעירים רבים נמאס ממרוץ העכברים הישראלי, תעבוד מ 8 בבוקר עד 8 בערב ותסגור את החודש במינוס כי אוהל בתל אביב זה 2/3 מהמשכורת שלך.
פעם היו לנו אוהלים ברוטשילד, היום יש לנו אוהלים בצפון תל אביב במבצע ורק לשם השוואה.
בקיצור, לאותו גבר מזוקן שאוהב מיץ תפוזים יש לי משפט אחד להגיד לך: “מגיע לי הרבה יותר”.
