לימור דיסני העובדת הסוציאלית של מחלקת קורונה יחד עם, הדס בן שלמה, מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית בכרמל מספרות על הרגעים הקשים והאנושיים בתוך מחלקות הקורונה העמוסות שבכרמל: “הפנים והמראות בתוך מחלקות הקורונה קשים מאוד, אבל זאת חובתנו ושליחותנו המוסרית להיות שם ליד החולים בשעתם הקשה”.
מזה 20 שנה, לימור קוזין דיסני, חשה ונושמת מקרוב את מצוקתם של החולים במרכז הרפואי כרמל.
לימור היא עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית ובמהלך שנות עבודתה טיפלה כבר במאות נפגעים ובני משפחותיהם בכל מצבי החרום והאסון שונים, לימור הייתה עם המטופלים לאורך שנות האינתיפאדה והפיגועים, במלחמת לבנון השנייה, באסון השרפה בכרמל, בתאונה במנהרות הכרמל ובאירועים נוספים, אך לא היה בכל זה כדי להכין אותה לעבודה בתוך מחלקות הקורונה.
עם פתיחת מחלקת הקורונה הראשונה בכרמל לפני כשנה, בשלב בו תחושת חוסר הוודאות ואי הידיעה שלטה בכל, התגייסה לימור והצטרפה לצוות שהוקם בבית החולים לטפל בחולים ובני משפחותיהם המתמודדים עם “המחלה המסתורית והמוזרה הזו”.
לימור מספרת: “לאור ההבנה שמדובר במחלה מדבקת ומסכנת חיים, ההתערבות עם המשפחות ששהו בביתם וחששו להגיע לבית החולים חייבה יצירתיות ושימוש בטכנולוגיות שלא היו מוכרות לנו עד כה.
בתנאים אלה הבדידות ופחד המוות של החולים היו בעוצמה שלא הכרנו, מספרת לימור, הצוות הפך, במובן מסוים לתחליף למשפחה שהייתה כל כך חסרה, כמשאב חיוני להתמודדות בימים אלה”.
זה כמו טיפול באמצעות שיחה טלפונית, שיחות וידאו, שיחות עם המטופלים באמצעות מצלמות שהותקנו בחדרים ועוד.
עם הגידול במספר החולים הצטרפו ללימור עובדות סוציאליות נוספות שהתגייסו למשימה החשובה בהן: דנה שגיא, היא ראשד, דקלה צור, תמי יוגב וניצן אלון.
הדס בן שלמה, מנהלת השירות הסוציאלי בכרמל: “המציאות המשתנה מיום ליום חייבה אותנו בשרות הסוציאלי להערכת מצב מחודשת מידי יום והסטת עובדות סוציאליות בהתאם לשינויים.
העובדות התגייסו בסבב תורנות לעבודה במחלקת הקורונה, כשהעובדות האחרות נותנות גיבוי וסיוע במחלקות שנותרו ללא העובדת הסוציאלית שלהן.
כל אחת נרתמה במהירות ובאהבה בהתאם לצרכים ולאילוצים שעלו. בין אם בשיחות וונטילציה עם אנשי צוות הקורונה, בין אם בהכנת הצוות המוביל לישיבת צוות קורונה בזום ועוד.
מתוך ההבנה של הסיטואציה הייחודית והצורך בהתערבות טיפולית בלתי אמצעית, במיוחד עם חולים קשים המתקשים לתקשר באמצעות מצלמות וטלפון.
הייתה הבנה כי יש חשיבות לכניסה והתערבות ליד מיטת החולה פנים מול פנים.
בהקשר זה לימור הייתה חלוצה והייתה בין העובדות הסוציאליות הראשונות שנכנסו לטיפול בחולים בתוך מחלקת האשפוז.
ככל שעבר הזמן מעבר להתערבות עם החולים והמשפחות, עלה צורך בהתערבות עם אנשי הצוות בין אם באופן פרטני, בעקבות התמודדות עם פטירה, הנשמת חולה צעיר ועוד, כמו כן בהתערבות קבוצתית שאפשרה לצוות “פסק זמן” לאוורר רגשות, לביטוי של פחדים וכאב, תחושת עייפות ושחיקה ובמטרה להגביר את תחושת הלכידות והחוסן של אנשי הצוות.
לימור מהווה כתובת עבור הצוות הן בשעות העבודה והן מחוצה לה בשעה שהם מתרחקים מהעשייה ונפגשים עם התחושות הקשות בעקבות אירועי היום”.
במהלך חודשי הקורונה הארוכים נתקלה וטיפלה לימור במסירות רבה בעשרות חולים ומטופלים, כדי לשתף ולו במעט את העבודה הטיפולית ליד מיטות החולים, היא מביאה שני מקרים מתוך מקרים רבים המלווים אותה מאז.
מסיפורי המחלקה
שיחות דרך העיניים: “דוד בן 57. איש ללא מחלות רקע. אושפז במחלקת קורונה במצב בינוני. במהלך האשפוז מצבו הרפואי החמיר. הוא סבל מקשיי נשימה ונזקק לתמיכה נשימתית, מצבו הפיזי השפיע מאוד על מצבו הנפשי, היה מבודד באופן פיזי, חווה חרדה וחוסר אונים לנוכח הסימפטומים שחש. זו חוויה ממשית של איום על חייו. תחושות שחש פעם ראשונה, הוא איש בריא.
במפגשים איתי ליד מיטתו נוצרה קירבה דרך העיניים ודרך הנוכחות הפיזית שלי כשאני ממש יושבת קרוב אליו כדי שירגיש שהוא לא לבד. בשיחות הפעלתי אסטרטגיות התערבות סביב תחושת החרדה ופחד המוות במטרה לזהות יחד אתו את משאבי ההתמודדות שלו המסייעים לו להתמודד ברגעים הקשים האלה.
היה לנו מפגש אנושי חם ותומך בתוך רגעי האימה. זה היה מפגש אחד מיני רבים, היו אלה מפגשים עוצמתיים ומשמעותיים שנתנו תמיכה משמעותית לדוד. בכל פרידה ממני ליד מיטתו בכה וביקש את הבטחתי שאחזור לבקרו, דפוס שחזר כל מפגש ומעיד על עוצמת הבדידות והקושי.
לצערי דוד נפטר, אני ליוויתי אותו ברגעים הנוראים של אימה וחרדה בהם חווה את פחדי המוות בסוף חייו. אציין מוסיפה לימור כי במהלך האשפוז ליוויתי את משפחתו, שחוותה קשיים דומים לאלו של דוד, ונעה כל העת בין תקווה לתהליכי פרידה”.
לפחד ביחד: “אבי, בן 61, נשוי ואב לילדים. עצמאי בתפקודו ועובד, משפחתו מגיעה לבקרו.
במהלך אשפוזו חלה החמרה ניכרת במצבו הנשימתי, אבי חווה חרדה ממשית, אמר כי הוא מרגיש “שזה הסוף”.
מתקשה להירדם, פוחד לא להתעורר ומבקש שאכנס ואשוחח אתו.
לאחר כחצי שעה במחיצתי בשיחה עמו כשאני מניחה את ידי על גופו, אבי נרגע מעט ונרדם.
אני נמצאת אתו “ומחזיקה” יחד איתו את רגעי האימה”.
לימור מסכמת ואומרת: “העבודה במחלקת הקורונה מפגישה גם אותנו המטפלים עם כאב ופחד, אולם אנחנו עושות את הכל לצד תחושה חזקה של עבודת קודש ושליחות”.
