ז’לקוב הודה והורשע ברצח ונגזרו עליו 18 שנות מאסר בפועל והפרקליטות מבקשת לערער על העונש, אשר לטעמה הינו נמוך מרמת הענישה הנהוגה ומשדר מסר של סלחנות כלפי מי שפגע בקדושת החיים של אדם אחר.
כזכור, על פי כתב האישום, ז’לקוב עבד כמאבטח ב”כרמלית” בחיפה ובמסגרת תפקידו החזיק ברישיון אקדח ובעת שאשתו שהתה בחו”ל, הזמין לביתו את יונגרוב, דר רחוב עימו היה בקשרי ידידות ללון בביתו.
משחזרה אשתו של ז’לקוב ארצה, התגלע בין השניים ויכוח על רקע הדרישה שיונגרוב יעזוב את הבית, במהלכו הוציא ז’לקוב את אקדחו מהכספת בדירה, הכניס מחסנית, דרך את הנשק והניח אותו מתחת לכרית במיטתו.
בשלב מסוים בעימות בין השניים התיישב המנוח על מיטתו של ז’לקוב אשר שלף את האקדח, הצמיד את הקנה למרכז מצחו של המנוח והציע לו להתפלל בטרם יירה בו.
משהשיב המנוח כי אינו מעוניין להתפלל, ירה בו ז’לקוב במצחו מטווח מגע, ופצע אותו אנושות, בהמשך, הניח סכין מטבח על הרצפה בסמוך למקום בו שכב יונגרוב, בכדי ליצור מצג שווא, לפיו איים עליו בסכין לפני הירי.
יונגרוב גסס וחרחר, אולם ז’לקוב נמנע מלהזמין את כוחות ההצלה. לאחר למעלה משמונה דקות, במהלכן נועץ עם אשתו, התקשר ז’לקוב למשטרה ודיווח על המעשה.
יונגרוב פונה במצב אנוש לבית החולים, שם נפטר מפצעיו.
ז’לקוב הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה ברצח ביסוד נפשי של כוונה ושיבוש מהלכי משפט ונגזרו עליו 18 שנות מאסר, לצד מאר על תנאי ופיצוי למשפחת המנוח בסך 120,000 שקלים.
בערעור שהוגש על ידי עורכות הדין תמר בורנשטיין ולינור בן אוליאל מהמחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, נטען כי מדובר בעונש נמוך מן הרף אשר הציב בית המשפט העליון ביחס לעבירות מסוג זה.
לעמדת הפרקליטות, מדובר באירוע הקרוב בחומרתו לעבירת רצח בנסיבות מחמירות, שעונשה מאסר עולם חובה, ועל העונש לשקף חומרה זו ועוד טוענת המדינה כי בית המשפט נתן משקל יתר לנסיבות שאינן מופיעות כלל בכתב האישום המתוקן שהוגש במסגרת הסדר הטיעון ומשכך הוסכם על שני הצדדים.
לטענת הפרקליטות, כך למשל, בית המשפט המחוזי קבע כי מידת התכנון שנלוותה למעשה ההמתה לא הייתה מהותית, מאחר וקדם לה סירוב המנוח להתפנות מהדירה, דבר אשר גרם לנאשם מצוקה נפשית בגינה פעל “”מתוך העדר מוחלט של שיקול דעת”.
בערעור, מדגישה המדינה כי ז’לקוב הודה שהחביא את אקדחו תחת הכרית, פנה למנוח בשאלה האם הוא מעוניין להתפלל טרם ירה בו, ואף הודה שניסה לשבש את הזירה בעוד המנוח גוסס לצידו.
עובדות אלה, לצד הודאתו בעבירת רצח ביסוד נפשי של כוונה, לא מתיישבות עם הקביעות בדבר העדר מוחלט של שיקול דעת ומידת תכנון מינימלית.
“המדינה טוענת כי המשקל הרב שהעניק בית המשפט לנסיבות שפורטו לעיל, ואשר אינן חלק מכתב האישום שנוסח בהסכמת הצדדים שגוי וכי גזר הדין משדר מסר שיש בו מן הסלחנות היתרה כלפי אדם שבכדי לפתור בעיה שגרמה לו למצוקה בחר לבצע מעשה רצח מחריד ועל כן ראוי להחמיר בעונשו”.
