לפני 78 שנים הייתה הארץ שממה בחלקים נרחבים ממנה, אדמתה הצמיחה קוץ ודרדר ואליה נשאו את עיניהם יהודים נודדים, שיצאו למסע אל הארץ המובטחת.
אודים מוצלים מאש, שרידי מחנות ההשמדה, יהודים נרדפים מגלות דוויה, נתונים לחסדי שונאיהם, כבודם למרמס וחייהם תלויים מנגד.
לפני 78 שנים, כשעשן המשרפות, צווחות הנוגשים ואנקת הטבוחים עדיין הדהדו בנפשם של שארית הפליטה, הם הגיעו לארץ חמדת אבות כדי לטעת עץ, לבנות בית, לייבש ביצות, לחצוב דרכים ולברוא חיים מתוך התופת.
מתוך האפר צמחה התקווה, מתוך החורבן נבנתה תקומה, ומתוך השלילה המוחלטת של חירות האדם נולדה מחדש גם חירותו של העם היהודי בארצו.
במדינה הצעירה התבססה הדמוקרטיה הישראלית, שעמדה בגאון מול סערות הזמן ומבחני ההיסטוריה.
הבחירות לכנסת הן הרבה יותר מהליך פוליטי, הן ביטוי מופלא לחירות, להתחדשות ולריבונותו של העם בארצו.
במדינה שקמה מתוך שואה, רדיפות וגלות, עצם העובדה שאזרחיה יוצאים לקלפיות, בוחרים את נציגיהם ומכריעים את עתידם היא הישג היסטורי שאסור לנו להתרגל אליו עד כדי שכחה.
הדמוקרטיה הישראלית אינה מובנת מאליה, היא תוססת, מתווכחת, מתמודדת עם אתגרים קשים וממשיכה להתקיים גם בשעותיה המורכבות ביותר ועוצמתה אינה נמדדת בהיעדר מחלוקות, אלא ביכולתה להכיל אותן, לא בהשתקת קולות, אלא במתן מקום לריבוי דעות, לא באחידות, אלא בהכרה בזכותו של האחר לחשוב אחרת.
בימים שבהם נבחרי הציבור זוכים לא אחת ליחס משפיל, מעליב ומבזה, יחס המתייחס אליהם כאל אשמים עד שיוכיחו אחרת, ראוי לעצור לרגע ולזכור, נבחרי הציבור הם שליחי הציבור, הם משקפים את פניה של החברה הישראלית, על גווניה, מחלוקותיה, תקוותיה ומאבקיה.
אפשר לבקר אותם, אפשר לחלוק עליהם, אפשר לדרוש מהם דין וחשבון, ואפשר ואף חובה להחליף אותם בקלפי כאשר הציבור סבור שנכשלו בתפקידם.
בין ביקורת נוקבת לבין השפלה, בין מחלוקת עניינית לבין ביזוי אישי, פעורה תהום, דמוקרטיה חזקה אינה פוטרת את נבחריה מאחריות, אינה פוטרת את החברה מאחריות לאופן שבו היא מתייחסת אליהם.
המציאות הציבורית בישראל עלולה להרתיע אנשים ראויים, אנשי מקצוע, אנשי רוח, אנשי מעשה ובעלי שיעור קומה, מלבוא בשערי ההנהגה הלאומית.
המביט מהצד רואה כיצד הופכת השליחות הציבורית למסע של השמצות, חשדות, לעג והשפלה, עשוי להעדיף להתרחק מן הזירה הפוליטית וכך, דווקא בשעה שבה אנו זקוקים לטובים שבטובים, אנו עלולים להרחיקם.
משום כך אני חש חובה להביע תודה והערכה בפני כל מי שאינם נרתעים, מי שנכונים להעמיד את כישוריהם, את ניסיונם ואת זמנם לרשות הציבור ומי שבוחרים להצטרף להנהגת המדינה למרות המחירים האישיים והציבוריים הכרוכים בכך.
בעוד אי אלו שעות יצאו אזרחי ישראל לממש את זכותם הדמוקרטית ולבחור את נציגיהם בכנסת, אלה שיישאו באחריות לעתידה של המולדת בשנים הבאות.
זה הרגע להודות למבקשים להיכנס בשערי השליחות הציבורית, לכבד את עצם נכונותם להתמודד ולהכיר באומץ הנדרש ממי שבוחרים לעמוד בחזית החיים הציבוריים.
לא כולם מבקשים כבוד ושררה. רבים מבקשים להשפיע, לתקן, להוביל ולהנהיג. הם יודעים כי לצד האפשרות לחולל שינוי, ממתינים להם גם ביקורת, מתקפות אישיות, ויתורים ומחירים לא פשוטים. ובכל זאת הם מתייצבים.
על כך ראויים הם להערכה, כל אחד ואחת מהם באים אל השליחות מתוך השקפת עולם, אמונה, ערכים ודרך משלהם, דרכיהם שונות, לעיתים מנוגדות והמאבק ביניהן הוא לבה של הדמוקרטיה. ההכרעה נתונה בידי הציבור, אך עצם ההשתתפות במאבק הדמוקרטי למען דמותה של המדינה ראויה לכבוד.
הדמוקרטיה הישראלית ראויה לטובים ביותר שיבואו בשערי בית הנבחרים, אנשי אמונה ומקצוע, אנשי חזון ומעשה, נשים ואנשים בעלי יושרה, מידות טובות ואחריות ציבורית.
ראוי שנוכל להביט בנבחרינו ולומר, אלה האנשים שהפקדנו בידיהם את עתידנו, אלה האנשים שעליהם מוטלת החובה להצדיק את אמוננו.
שבעים ושמונה שנות עצמאות חוללו כאן מציאות שבעבר נראתה כחלום רחוק, בני הדור השני, השלישי והרביעי, צאצאי המייסדים והעולים, בני הארץ ובניה השבים אליה, יוצאים לקלפיות ומממשים את זכותם לבחור ולהיבחר, מה שהיה פעם חלום של חירות וריבונות, היום חלק משגרת החיים במדינה היהודית.
וזה אולי אחד הניצחונות הגדולים ביותר של התקומה, לא עוד נס חד פעמי, אלא מציאות חיים. לא עוד כמיהה לחירות, אלא חירות שיש לה ביטוי ממשי, לא עוד עם המבקש שמישהו אחר יכריע את גורלו, אלא עם הריבון בארצו, הנושא באחריות לעתידו.
ישאלו השואלים את שאלת הביצה והתרנגולת: האם החובה לכבד את נבחרי הציבור קודמת לחובתם של הנבחרים לכבד את עצמם ואת יריביהם? האם השינוי צריך להתחיל מהציבור או מההנהגה? התשובה, בעיניי, פשוטה, אין צורך להמתין שהצד האחר יתחיל.
נבחרי הציבור חייבים לנהוג באחריות, ביושרה, באיפוק ובכבוד כלפי יריביהם, הם חייבים לזכור כי הכוח שניתן בידיהם הוא פיקדון ציבורי, ולא רכוש פרטי.
גם אנחנו, האזרחים, חייבים להכיר בכך שביקורת אינה מחייבת ביזוי, שמחלוקת אינה מצדיקה השפלה ושמאבק פוליטי אינו מלחמה על עצם זכותו של האחר להיות כאן.
תהליך התיקון חייב להתחיל עכשיו, הגיע הזמן להשיב לשליחות הציבורית את כבודה, להפסיק להתייחס אל נבחרי הציבור כאל אויבים, ולאפסן את הבוז, את הלעג ואת שיח הגרדומים.
הגיע הזמן להיאבק בפיחות המתמשך במעמדה של ההנהגה הנבחרת, בלי לוותר ולו לרגע על הזכות לבקר אותה, לדרוש ממנה ולפקח על מעשיה.
אפשר להתנגד לנבחר ציבור, אפשר להיאבק בדרכו ואפשר לפעול להחלפתו, ברם, אסור לשכוח שהוא נבחר במסגרת אותה דמוקרטיה שעליה אנו מבקשים להגן.
הדמוקרטיה אינה רק הזכות לבחור את נציגינו, היא גם האחריות לשמור על השיח שבין אדם לחברו, בין אזרח למנהיג ובין יריב פוליטי ליריבו.
שבעים ושמונה שנים לאחר הקמת המדינה, עלינו להודות על הזכות לבחור ולהיבחר, על החירות להתווכח ועל האפשרות להכריע את עתידנו בעצמנו.
תודה על הדמוקרטיה הישראלית, תודה לכל מי שבוחרים לשאת בעול השליחות הציבורית, ותודה על הזכות לחיות במדינה שבה המחלוקת מוכרעת בקלפי, ולא בכוח.
הכותב הוא, עמנואל בן סבו, מחנך, סופר עיתונאי ופובליציסט:
