סטודיו סגול הוא סטודיו ביתי, ממוקם בקריית חיים קרוב לרחוב גושן המרכזי, גינה מטופחת וצבעונית ושני כלבים מחכים לי בגינה.
קובי, בעלה של ליאת, אוסף את הכלבים ומכוון אותי לקומה השנייה, בה ממוקם הבית והסטודיו.
זה העסק הביתי היחיד שסקרתי בסדרת הראיונות והשילוב הוא שובה לב ובפרט שמדובר על סטודיו לצילום. מטבח פינתי, כורסה ולצידה מחשב לעבודות גרפיקה.
בפינת הסלון תאורה ייעודית עם המטריות המוכרות, פלקט סגול חזק שמתכתב עם שם הסטודיו. כנראה לא נבחר במקרה, בתה של ליאת משחקת בסלון לאורך הריאיון, הבית והעבודה כאחד. מעניין יהיה לשמוע כיצד מתמודדים במקרה כזה עם הקורונה. בחדר פנימי ליאת מציגה לי את האוסף של הסטודיו, עם אביזרים רבים: צעצועים, פלקטים מסוגים שונים.
האווירה טובה ונינוחה מאוד, אין את הקרירות שמאפיינת מתן שירות בבית עסק, התחושה היא שבאים לבקר חברים וזה מאוד מחמם את הלב.
ליאת היא צלמת ומעצבת גרפית, תחומי ההתמחות שלה הינם: צילומי משפחה, היריון, ניו בורן ועוד, בסטודיו או בטבע ולמעט צילומי תדמית יש לה נגיעה בכל התחומים. בנוסף לכך, הייחודיות של הסטודיו הוא בשירותי הגרפיקה שניתנים על ידי ליאת תחת אותה קורת גג, גם גם בשדה הגרפיקה המנעד מאוד רחב של מסחרי, מחירונים, ברכות ועוד.
מעין One Stop Shop, גם צילום וגם גרפיקה. ולצד אלו: האווירה המשפחתית והביתית שמהווה נדבך יסודי בסטודיו.
עסק ביתי הוא מתכון להפלת מחיצות מוחלטת בין העסק למשפחה, מה גם, משתפת ליאת, שאחת הבנות נשארת בבית ועוד לא נכנסה למסגרת. צריך לתמרן בין הכביסה, הגרפיקה, מיילים, צילומים, להעסיק את הבת, הכל מכל כל.
מנגד, הצילום לא מצטמצם בסטודיו סגול לשירות לקליינטים תמורת תשלום, אלא ממש פתיחת הלב, והבית והמשפחה. ניתן כמובן לצלם גם בחוץ, בגינה, שכוללת עציצים ופרחים ופריטים דקורטיביים וגם הוא חלק מהותי מהחוויה הביתית.
ליאת מחדדת את הנקודה באמצעות משפט יפה שנחרת לה מפוסט בפייסבוק: “‘אם לאדם עצוב בלב, שיצא החוצה לשתול עציץ ויעשה גן עדן קטן משל עצמו’. כשאתה מטפח את עצמך ואת המקום שלך, אתה בונה לעצמך גן עדן. זה הגן עדן שלי”.
לדבריה של ליאת: “הצילום הוא האהבה הכי גדולה שלי, ובמסגרת הסטודיו אנחנו עושים הרבה מעבר לצילום, חשוב לנו לחבק את הלקוחות, לתת להם תחושה של משפחה ושל כיף, ולהפוך את הצילומים לרגעים יפים שייחרתו בלב ולא רק בתמונה.
לתת את מלוא החוויה הכיפית, המשפחתיות. שירגישו שהגיעו הביתה, ואנחנו נעשה להם כיף”.
ליאת עשתה קצת דרך עד שמצאה את עצמה בעולם הצילום ובאופן מפתיע, באמצע לימודי עיצוב פנים היא פתאום קיבלה השראה ללמוד צילום, מין חלום.
בלי להתבלבל, היא עצרה את התואר, כולל עבודת גמר שהיא הייתה באמצע הכנתה ועברה למכללת תלתן ללמוד צילום מקצועי. היא למדה וקיבלה רבות ממורים שהפכו למנטורים בשבילה, כמו אייל הירש ודודי עבדון. הם גם דחפו אותה לפתוח את העסק לצילום ולא להתמהמה, כדי שלא לפספס את ההזדמנות.
בעבר הסטודיו היה משותף לליאת ולצלמת נוספת ומשנת 2015 הם נפרדו לדרכן וליאת פתחה דרך עצמאית. היה מפחיד בהתחלה לבד, אך עם הזמן לומדים לעבוד ולהתמודד עם הבירוקרטיה, רו”ח, מס הכנסה וביטוח לאומי. בין לבין, נולדו לליאת שתי בנות חמודות ולאחר חופשות לידה היא חזרה שוב לשוק בשנת 2019.
בהתחלה השותפות קראו לעסק “חציל סגול”, בעקבות צילום של חציל שליאת נחשפה אליו באחת ההרצאות, שבעיניה היא אחת התמונות הכי יפות שראתה אי פעם, כמה שזה נשמע מוזר וזה כמובן כחלק מהזדהות וחיבה גדולה לצבע סגול.
ליאת מוסיפה בצחוק: “יש כאלה שקוראים לי סיגל, זה באמת הצבע שאני הכי אוהבת”, כיום הסטודיו נקרא “סטודיו סגול”, החציל פרש בינתיים.
החזרה לצילום בשנת 2019 הפריחה את ליאת, בכל המובנים. היא קיבלה הזמנות לצילום פסטיבלים בחוצות המפרץ, בקיריון ובקניון שער הצפון.
פעמיים בשבוע בקיריון פסטיבל בייבי, סוגרים חודשים מראש, הכל זרם ונראה מבטיח. לוח השנה במקרר התמלא למשך חודשים מראש וזה מילא אותה סיפוק, שמחה וביטחון ואז באה הקורונה.
זו היחתה תקופה עמוסה בקשת רחבה של רגשות, הקורונה חייבה את ליאת לבצע הפסקה ממושכת וקשה מהצילום, כאשר במקביל היה עליה להתמודד נפשית ולסייע לאביה שחלה. גם כשהממשלה אישרה לצלמים לחזור לעבודה, הגבלות המרחק שנקבעו לא אפשרו לה לצלם עדיין.
הצלמים חזרו לעבוד מאוחר, אחרי מורי הנהיגה, למה? ורק בטבע. איך אפשר לעשות צילומי היריון בלי לגעת, בלי להסתכל לאישה בעיניים עם המסכה שמפריעה או לצלם ממרחק שני מטר, בלי אפשרות להעמיד את המצולם, ליישר את הפוזה. זה לא פרקטי להנחות, צריך לסדר את כל הגוף.
בנוסף, כיוון שהעסק ביתי הייתה חרדה דו-כיוונית: גם מצד הלקוחות וגם מצידה, הרי מדובר באנשים זרים שמגיעים הביתה ואין שום ודאות לגבי מצב בריאותם. והלקוחות עצמם חששו לבוא. על אף שמדובר בבית שלה ולא רק בעבודה או בעסק.
הגיוני הדבר שיהיה לליאת “אינטרס” כפול ומכופל לשמור על הבטיחות, לחטא ולנקות. בינתיים, בעלה המשיך לעבוד רגיל בקפסולות, אך תמיד נתן גב, נתן יד, שמר עליה מהייאוש והקושי והאמין בה: “לא יכולתי לבקש יותר טוב”, ציינה.
ליאת מציפה קושי הישרדות ממשי של העסק בתקופת הקורונה, הסיוע שניתן לעסקים הקטנים העצמאיים, שלא מגלגלים מחזור גדול, היה לטענתה “טיפה בים”. עדיף מכלום, אבל בטל ברוב ההוצאות. כל התחשבות בעסקים הקטנים מצד הרשויות הייתה תוצאה של מאבק וזה הביא לתסכול גדול. הייתה תחושה של חוסר מחשבה, חוסר עניין במצוקה של בעלי עסקים קטנים. הרי מה מנע מהעירייה להתחשב עם הארנונה לעסקים, לתת הנחה במים ובחשמל, לבטל מס שילוט באותם חודשים קשים, ואפילו אפילו, לתת כמה מילים טובות לבעלי עסקים חיפאיים בדף הפייסבוק של העירייה.
לפחות להראות שאיכפת. חנויות נסגרו בכל האזור על ימין ועל שמאל, בכל ענפי העיסוק. החנות היחידה ששרדה באזור מגוריה של ליאת, לטענתה, עשתה זאת באמצעות הבאת סחורה שנחשבה חיונית ומכירתה מחוץ לחנות. צלמים רבים בפייסבוק מוכרים את הציוד ונפרדים מהעסק.
עדיין לא מאוחר לרשויות לתקן, לסייע עם הקשיים ולהבדיל ליצור אפשרויות ההתפתחות לעסקים הקטנים. למשל, הדרכות ייעודיות בשיווק ופרסום. איפה כדאי לשווק, איזה מדיות, איך משווקים, איזה תקציב כדאי לשים כעסק קטן, האם שווה להשקיע בפרסום בעיתונים.
כמו כן, הכוונה על היוזמות השונות לסיוע לעסקים קטנים, קישור בין עסקים גדולים לקטנים, לחשוב מחוץ לקופסא. לדוגמה, אם המתנ”סים של העירייה היו קורסים קטנים של אינסטגרם ופייסבוק, משהו של שעתיים בשבוע קטן ונחמד ליד הבית, מסובסד, פרקטי, זה היה נהדר.
ליאת עצמה לא מתייאשת, לדעתה, חשוב לשמור על חיוך ואופטימיות גם כשהמצב קשה. בין לבין ליאת קיבלה מענק של 1,000 שקלים מרשות המיסים, שסייע לה להמשיך לשלם הלוואות שנלקחו לטובת העסק. כשהעניינים החלו להתבהר עם החיסונים והחזרה ההדרגתית לשגרה לקחה ליאת הלוואה נוספת, היא מדמה את התלות והסיוע להבטחת המשכיות העסק ללימוד שחייה: “כעת אני רק עם מצופים, בלי הווסט, ומקווה בקרוב להוריד את המצופים ולהתחיל לשחות. בינתיים אני מעל קו המים ואני אופטימית להמשך.
מרוצה מההתקדמות האיטית של הדברים. הכסף נכנס מהגרפיקה. אפשר ליהנות מהמשפחתיות בינתיים”.
רצף העבודה חזר בהדרגה לקראת פסח, עם עליית אחוז המתחסנים וירידת מפלס החרדה, החלה התעניינות ובינתיים ליאת “עלתה על הגל”, חידשה את האתר של הסטודיו וחידשה את הקשרים עם הקליינטורה. לקוחות עבר החלו לחזור, למשל לקוחה אחת שהגיעה לצילומי היריון ועשתה עכשיו צילומי משפחה עם שלושת בנותיה או ניו בורן עם לקוחה אחרת שהכירה את ליאת באחד הפסטיבלים.
היה גם טוב בקורונה, ההפסקה הארוכה אפשרה לחשוב, לחדד את המטרות והכיוון של העסק, מין Fine Tuning, מתיחת פנים לעסק.
חשיבה כזו מצריכה זמן שלא עמד לרשות ליאת בשגרה העמוסה, בין המשפחה לעסק, מהבוקר עד הערב, היא הצליחה למקד את התחומים בהם הסטודיו עוסק וניפתה מה שפחות שייך. מההתפזרות על פני תחומים רבים עם פתיחת הסטודיו, אדריכלות, אוכל, תכשיטים, מוצרים, אירועים, אל תוך גבולות גזרה ברורים, בהם ליאת מרגישה הכי טובה ויש בכוחה לתת ללקוח את השירות הכי טוב שאפשר בצילומי היריון, ניו בורן, בת מצווה. בלי צילומי תדמית, כשמבקשים ממנה צילומי תדמית היא מפנה לצלם אחר, תותח בתחום, שהוא מיודד איתה, זה נהנה ולה לא חסר.
החשיבה והחידוד יצאו לפועל בעבודת הייעול אליה נדרשה ליאת במהלך תקופת הקורונה, עדכון וריענון האתר, גרפיקה חדשה, לוגו חדש, הלוואה לפרסום ממומן, חידוש אביזרים וציוד תאורה.
אין לליאת כוונה לגייס עובד נוסף ולהאציל אליו את כל עבודת הגרפיקה, שהרי זה כבר ידלל את הטעם האישי והסגנון המזוהה עם העסק, וכפי שהיא ניסחה זאת: “זה כבר לא אני, והרי הלקוחות באים אלי. הטאצ’, הגרפיקה, זו טביעת האצבע שלי, שמייחדת אותי”.
אולי כן יהיה נכון להביא בהמשך מישהו שיתעסק עם הבירוקרטיה והאדמיניסטרציה ובכך יאפשר לה להשתקע לגמרי בצד המקצועי. בהמשך היא סימנה לעצמה לרענן פיצ’רים, דקורציה, וללמוד עוד על פרסום באינטרנט, מיקוד קהל יעד, קביעת תחומי עניין, שיווק, קופירייטינג. פה לאוזן זה הכי טוב, אבל צריך להביא עוד אנשים ולהגדיל את החשיפה.
זמן הקורונה הקנה הזדמנות טובה ללמוד בקטנה על התחומים הללו, וליאת ניצלה זאת ולמדה יותר כיצד לפרסם יעיל באינסטגרם ובפלטפורמות אחרות. בהיבט המקצועי, ליאת התמקצעה במהלך תקופת הקורונה ברקעים דיגיטליים, אשר פתחו לפניה קשת של עיצובים וכיוונים אומנותיים אפשריים, צילומי פרויקט בת מצווה עם נשים חזקות למשל. היא דוגלת בלימוד מתמיד, להשכיל, להתפתח. להיות עוד יותר טובה.
כשאני מבקש ממנה לחלום בגדול, להתוות אופק לעסק, ליאת מביעה בכנות את שאיפתה להפריד את הסטודיו מהבית, אבל לא במסגרת תשלום שכירות. ככל שיימצא נכס משפחתי שיוכל להכיל את הסטודיו. בלי להידרש לסדר את הסטודיו או הבית מחדש לקראת הלקוחות כל פעם מחדש, ולהוציא את המשפחה והכלבים. “אבל גם פה זה בסדר. זה שלי סך הכל”.
לסטודיו של ליאת, שמאופיין באווירה המשפחתית והביתית, החוסר באנשים ובהרעפת חום ואהבה בשל הקורונה היה קשה מאוד. “אני הכי “חבקנית”, כמו שמירי מסיקה אומרת. אני הכי מארחת שיש, אוהבת לעשות מסיבות ועם סגירת הדלת הרגשתי שמישהו סגר לי חלק קטן בלב”.
עכשיו נותר לקוות לראות את הלקוחות חוזרים, ליהנות שוב מהחיים מחדש, ולחזור לשגרה לאט לאט. לחוויה ולכיף של הצילום.
קרן רווה רביד מהיחידה למעורבות חברתית באוניברסיטת חיפה ועמותת מתייעלים לחינוך פיננסי וסיוע כלכלי, מביאים בפניכם את הסיפורים האמיתיים והכנים של האנשים מאחורי העסקים שנפגעו בקורונה.
במסגרת קמפיין הסיוע לעסקים קטנים ברחבי חיפה, קרן רווה רביד ועמותת מתייעלים מזמינים אתכם לכנס “עסקים וקהילה” של אוניברסיטת חיפה.
לרישום לכנס >> לחצו כאן
