תשעה באב הוא היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי, זהו יום שבו העם היהודי מתייחד עם זכרם של חורבן בית המקדש הראשון והשני, אך לא רק עמם. במשך הדורות נקשרו לתאריך זה אסונות נוספים שפקדו את עמנו, והוא הפך לסמל של אובדן, גלות וגעגוע לגאולה.
חז"ל לימדו כי בית המקדש השני חרב מפני שנאת חינם. אמירה זו אינה רק תיאור היסטורי, אלא קריאה נצחית לכל דור ודור. חברה המתפוררת מבפנים, חברה שבה המחלוקת גוברת על האחדות, עלולה לאבד גם את היקר לה ביותר ומשום כך, תשעה באב איננו רק יום של אבל על העבר, אלא יום של התבוננות על ההווה ובניית עתיד טוב יותר.
מנהגי היום מבטאים את עומק האבל. החל משקיעת החמה של ערב תשעה באב ועד צאת הכוכבים למחרת צמים, נמנעים מאכילה ושתייה, מרחיצה של תענוג, מסיכה, מנעילת נעלי עור ומקיום יחסי אישות. רבים יושבים על הארץ או על כיסא נמוך, קוראים את מגילת איכה ואומרים קינות לזכר החורבן והאסונות שאירעו לעם ישראל.
בשעות הבוקר שורר בבית הכנסת מראה של אבלות: הפרוכת מוסרת בחלק מן הקהילות, האורות מעומעמים, והציבור קורא את מגילת איכה בניגון עצוב ומרגש ורק לאחר חצות היום מתחילה תחושת נחמה מסוימת, כרמז לאמונה שגם מתוך החורבן עתידה לצמוח גאולה.
דווקא ביום זה מתחדדת ההבנה כי הזיכרון איננו נועד להנציח את הכאב בלבד, הוא נועד ללמד אותנו אחריות.
אם שנאת חינם החריבה, אהבת חינם תבנה.
אם פילוג החליש, ערבות הדדית תחזק.
אם אדישות הרחיקה, אכפתיות ונתינה יקרבו.
תשעה באב מזכיר לנו כי לעם ישראל יש עבר מפואר, אך גם עתיד גדול.
החורבן אינו סוף הדרך. מתוך האפר קמו דורות של יוצרים, בונים, לומדים ולוחמים, שהמשיכו לשאת את לפיד התקווה ולכן, לצד הדמעות והקינות, פועמת בלב האמונה כי עוד ישובו שלום, אחדות ובניין.
בימים שבהם החברה הישראלית מתמודדת עם מחלוקות ואתגרים, ראוי שנשוב אל המסר העמוק של תשעה באב: לשמור על כבוד האדם, להרבות אהבת ישראל ולהבין כי כוחנו אינו רק בעוצמתנו הצבאית או הכלכלית, אלא גם ביכולתנו להיות עם אחד, המכבד את השונה ומחפש את המאחד.
כך הופך תשעה באב מיום של זיכרון בלבד ליום של תיקון, תיקון הלב, תיקון החברה ותיקון הדרך.
"דור שאינו זוכר את חורבנו עלול לחזור על טעויותיו, אך דור הלומד מן החורבן ובוחר באחדות, בכבוד הדדי ובאהבת ישראל, הוא הדור הראוי לבניין".
הכותב הוא, עמנואל בן סבו, מחנך, סופר עיתונאי ופובליציסט:
