בחודשי הקיץ האחרונים, רעייתי ואנוכי זכינו להתפלל במערת המכפלה, בכותל, בבית הכנסת החורבה, בציון התנא האלוקי רבי מאיר בעל הנס, בציון הרמב"ם, בציון השל"ה הקדוש, שפכנו ליבנו כמים נכח פני ה'.
בכל שנה, בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, כחלק מהכנה בעבודת ה', זכיתי ועודני זוכה לצאת לשיח בין אוהלי צדיקים, לעיתים עם בני משפחתי לעיתים בדד.
השנה בחרתי להגיע לציון הקדוש בירושלים, לא של רבי, אדמו"ר, באבא, ציס"ע , למד ווניק, צדיק נסתר, פועל ישועות, השנה בחרתי להגיע לציון הקדוש של חללי מערכות ישראל, גיבורי המערכה, קדושי עליון.
לאחר קבלת ההחלטה התקנתי עצמי כמי שעומד לפגוש את גדול הדור, לבשתי בגדי חג, הסדרתי נשימותיי ושמתי פעמיי לעבר התחנה המרכזית בעפולה.
הפסיפס האנושי עמד לצידי, עבר לפניי, בליל שפות, צורות, פנים, אוטובוסים עצרו ואחרים נסעו, אנשים ירדו ועלו ואני? מחשבותיי נשאו אותי אל הר הקודש בעיר הקודש.
אחרי שדלת האוטובוס נסגרה, התרגלתי במהרה לריח הזה של האוטובוס, בין הקריאה המוקלטת שלא לשכוח לתקף את הרב קוו לבין רעש שקית אפרופו הנפתחת בזהירות על ידי נערה חייכנית, הרהרתי בהם, בצדיקים, מעולם לא זכיתי לפקוד בבת אחת כל כך הרבה צדיקים.
האוטובוס התנהל לאיטו עוצר בתחנות, החום שנכנס מהדלת האחורית התערבב עם קור המזגן, מחשבותיי נשאו אותי אל הצדיקים, אל משפחותיהם, אל המסע האישי, אל הצדיקים של כלל ישראל.
בעליות לירושלים הבטתי בשלדי המשוריינים, מצבות עד בזיכרון הלאומי, עוד דקות אחדות אכנס בשערי העיר שעושה את כל ישראל חברים.
שלדי המשוריינים ועליהם דגלי ישראל הזכירו לי את הריאיון האחרון שערכתי בבית העלמין בקיבוץ בית השיטה עם הזמר חנוך אלבלק.
בעודו מצביע על דגם טנק קטן הניצב בכניסה לבית העלמין בקיבוץ ששכל אחד עשר מבניו במלחמת יום הכיפורים, החל לשיר בקולו המרטיט את "ונתנה תוקף" על פי הלחן של יאיר רוזנבלום.
"…וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעֲבְרוּן לְפָנֶיךָ כִבְנֵי מָרוֹן כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיוֹתֶךָ וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם…"
ראשים הסתובבו, עיניים הביטו בי, אישה עם שביס זמזמה בלחש וחייל מגבעתי שפאותיו נחות אחר אוזניו, חייך כשהוא עומד ואומר: "ובשופר גדול ייתקע…", עצרתי את שירי, וירדתי בתחנה המרכזית בירושלים.
רגליי נשאו אותי בקלות אל הרכבת הקלה, ההתרגשות גברה ככל שהתקרבתי להר הקודש, ירדתי, עצרתי, הסדרתי נשימתי, חרדת קודש אפפה אותי, התחלתי לפסוע לעבר אוהל הצדיקים, הציון הקדוש.
חופה לבנה גדולה סוככה על ציוני הקדושים, בחלקה 18 א, עברתי בזהירות בין נתן, דוד משה, מרדכי יוסף, אברהם, אור, איתי אריאל, צבי מתתיהו, נתנאל, אביב, מלאכי יהודה, אלון, עברי, גיא, דביר ציון, עמית, אריאל, התפללתי תפילה אישית, ללא סידור, ללא נרות נשמה.
בחלקה 18 א' שורה 6 קבר 9 עצרתי, ניצבתי מול המצבה של הצדיק עידו אלי זריהן, אשר חירף נפשו למען המולדת והציל את חבריו במלחמת התקומה.
עמדתי בדום מתוח, קרני השמש הלוהטות סנוורו את עיניי, שפתיי נעות וקולי לא יישמע.
התפללתי, ביקשתי רחמים מהצדיק על משפחתו, על הוריו תפארת ומאיר, על אחותו רז, על אהובתו זיו, על אוהביו, התפללתי להצלחת חבריו הנמצאים עדיין בשדות המערכה, התפללתי להצלחת עם ישראל, להצלחת משפחתי ואוהביי, התפללתי כחסיד לפני אדמו"ר, כתלמיד לפני רבו, כבן לפני אביו.
הרוח הירושלמית הנעימה הצליפה בעדינות על פניי, בית המדרש הגדול של הצדיקים כמו ענה בקול גדול: "יהא שמי רבא", השמש שקעה, התחלתי את המסע חזרה אל העמק, מותיר את הצדיק עידו עם הצדיקים בחלקה 18 א'.
בדרכי חזרה מירושלים שיגרתי הודעה קצרה לחברים ולאהובים, לכו השנה להשתטח על קברות הצדיקים בבתי העלמין הצבאיים באוהלי הצדיקים בבית שאן ובעתלית, בעפולה ובקרני שומרון, בתל אביב ובירושלים, הם מליצי היושר, הם השליחים שלנו לפני כיסא הכבוד, הם הסנגורים של עם ישראל ליום הדין, הם הצדיקים הטהורים.
וביום הכיפורים, בעת שהחזן בקול נשבר יפייט את הפיוט שכתב לפני מאות שנים רבי אברהם אבן עזרא, בחלקה 18 א' יוביל עידו אלי זריהן את מתפללי החלקה הלבושים כמלאכים בלבן ועטרות על ראשיהם: "וְיום לֶכְתִּי לְפָנֶיךָ. רְצֵה נָא אֶת הֲלִיכָתִי. וְעִם עושֵׂי רְצונֶךָ. תְּנָה שְׂכַר פְּעֻלָּתִי. וְתִשְׁלַח מַלְאֲכֵי הַחֵן. וְיֵצְאוּ נָא לְעֻמָּתִי. וְשָׁלום בּואֲךָ יאמְרוּ. בְּקול אֶחָד בְּבִיאָתִי. יְבִיאוּנִי לְגַן עֶדְנָךְ. וְשָׁם תִּהְיֶה יְשִׁיבָתִי. וְאֶתְעַדֵּן בְּאורֶךָ. וְשִׂים כָּבוד מְנוּחָתִי. וְאור גָּנוּז לְפָנֶיךָ. יְהִי סִתְרִי וְסֻכָּתִי. וְתַחַת צֵל כְּנָפֶיךָ. תְּנָה נָּא אֶת מְחִצָּתִי".
הכותב הוא, עמנואל בן סבו, מחנך, סופר עיתונאי ופובליציסט:
