אין בעולם עוד עם כזה, אין ביקום עוד לוחמים כאלה, אין בתבל רוח כזו, רוח הגבורה היהודית ישראלית, רוח התחייה והתקומה שניעורה בטבח שבת שמחת תורה ומאז ממשיכה לנשב במלא עוזה, במלא אהבתה, במלא תקוותה, הרוח היהודית הישראלית, רוח הניצחון והחמלה.
77% מאריות האומה אשר פשטו בין רגע את מדי באזרחות, מדי השלווה והשגרה ועטו עליהם את אדרת המלחמה, מותירים מאחור משפחות אוהבות ודואגות, עסקים, לימודים תכניות.
אלה הגיבורים אשר שמו נפשם בכפם ויצאו להציל את כבוד ישראל מפני צר ואויב, האריות אשר בסערת הקרב נפצעו בחלקי גוף ונפש שונים אך סירבו להתפנות ומשהתפנו לבתי החולים נאנקים ממכאובים, חושקים שפתיים מייסורים, לא הפסיקו לשאול, מתי.
מתי אנחנו יכולים לחזור אל האחים שלנו בשדות הקרב, מתי אנו יכולים להצטרף למלחמה אשר טרם תמה, מתי נחפה על המסתערים קדימה, מתי נגן על המולדת האהובה שלנו, מתי.
ונדמה כי הנתון המדהים, אשר הינו מעל לטבע הוא, כי שלושה מתוך ארבעה לוחמים שנפצעו במערכה הקשה שבו להילחם, שבו לשירות צבאי, שבו להיות חלק מהסיפור היהודי ישראלי עתיק היומין, סיפור של ארץ הנקנית בייסורים ומדינה הנבנית באהבה.
מתוך 8,900 לוחמים שנפצעו במלחמת התקומה, שבו לשירות צבאי 8,000 לוחמים, לתפקידי לחימה, לתפקידי מטה וכתומכי לחימה.
זהו סיפורה של ארץ ישראל, של מדינת ישראל, של עם הנצח היהודי, זהו סיפורם של הפצועים והמחלימים, סיפורם של המשפחות המתמודדות עם הצער והחסר, עם הפציעה הקשה, עם הצלקת אשר לעולם לא תגליד, זהו סיפורם של הצוותים הרפואיים המעניקים מעטפת מקצועית וחומלת, זהו סיפורה של החברה הישראלית אשר מביטה משתאה בגיבורי הדור, זהו הסיפור שלהם, הסיפור שלנו.
על רקע ימי הבחירות הדופקים בחלוננו, על רקע חסרה לשיח הגרדומים, על רקע, המאבקים הישנים והרעים, על רקע הפוזיציה, חובה עלינו לעצור ממחול ההאשמות, לעצור מהשיח הארסי הרעיל, לעצור משיח ההסתה, לעצור מהרחבת השסע, מהעמקת תהום השיסוי, לעצור ולהביט בפני המלאכים, הגיבורים, אשר כפסע היה בינם לבין העולם הבא והרוח הגדולה המפעמת בהם השיבה אותם כנגד כל ההרהורים, המחשבות והתהיות לשדות המערכה.
כששוב ישוחררו חרצובות הלשון, כששוב תתלהט האש, כששוב יד איש באחיו תהיה אופציה, נעצור לרגע, נביט באלפי הגיבורים החיים בינינו, נשאל עצמנו רק שאלה אחת, האם אנו ראויים לקורבנם?
מדינת ישראל חבשה וחובשת את פצעיה הכואבים, המדממים, המייסרים, פצעים שלא יתרפאו לעולם וכאבם רק יפחת או יגבר על פי הרוח היהודית הישראלית, אחריותנו כאוהבי המדינה ללא תנאים היא להביט בפני הגיבורים שלנו, החיים והחללים, הנוכחים והנפקדים, להשפיל מבטנו מול עוז רוחם ולשאת תפילה חרישית שרק נהיה ראויים להם.
מחלוקות כן, מאבקים כן, שנאת אחים לא, אהבת אחים כן, כמה פשוט, כמה ברור, כמה הכרחי, לכבודם ולסכרם, לרפואתם ולהצלחתם של אריות האומה.
הכותב הוא, עמנואל בן סבו, מחנך, סופר עיתונאי ופובליציסט:
