לעולם אזכור את הטיסה לאתיופיה, בעת שמספר יהודים חובשי כיפות ומגבעות עמדו בקצה המטוס מתפללים תפילת מנחה, טרם שהחמה תשקע, מעשה שהתקבל בהבנה ויש שיאמרו בהערכה ובכבוד על ידי רוב הנוסעים.
ואז התרומם יהודי בשנות הארבעים, הסיר את האוזניות וסינן בארסיות מתחת לשפם שהתחבר לזקן העבות המעוצב שלו "שבו כבר תפסיקו לעשות בושות, שבו בשקט", שב למקומו, בעוד עיני המתפללים מביטות עליו בחמלה וברחמים, והחזן לחש את תפילת הקדיש.
נזכרתי באירוע זה בעקבות צונאמי האנטישמיות המציף את העולם, אנטישמיות אשר מעולם לא הלכה לשום מקום, תמיד נכחה, עולה ויורדת, לעולם אינה נעלמת.
נזכרתי ביהודי עם האוזניות והבושה להיות יהודי כשמעתי יהודים בארה"ב בכלל ובניו יורק בפרט, כשהממדניזם, הזכיר להם את יהדותם, את זהותם, את היותם חולייה בשרשרת הדורות של עם הנצח.
הממדניזם העיר גם את מי שביקשו להתנכר ליהדות, להעלימה, להניחה בקרן זווית, להתכחש אליה, הממדניזם העיר גם את מי שביקשו להעלים כל סממן יהודי, שדיברו באנגלית מהוקצעת ביותר, עם נימוסים מופלגים, שהתחזו לאמריקאים מוחלטים.
הממדניזם גרם ליהודים בעל כורחם להביט במראה, לצבוט את הלחי, לשמוע את הקול הפנימי הלוחש לו, אתה יהודי.
הממדניזם כמו הארדואניזם, כמו ההיטלריזם מזכירים ליהודים על מגוון אמונותיהם, שונות ערכיהם, התנכרותם והכחשתם, כי לעד יישארו יהודים.
המציאות האפלה של ענני השנאה המרחפים מעל ראשנו ומאיימים שוב, כמו בימים ההם, מזכירה ליהודי בלוס אנג'לס, במנצ'סטר, בניס, באמסטרדם, בליסבון וברומא כי יהודים אנחנו.
ה-פתאום היהודי התעורר מחדש, לא רק מאהבת ישראל, לא רק מחרדת השונאים, לא רק מהדחייה של האנטישמים השקטים המתעוררים מעת לעת ומזכירים גם למתנכרים את יהדותם.
ה-פתאום היהודי התעורר, האחים היהודים על גווניהם המיוחדים, על זרמיהם, שבו לדבר בשפה היהודית היחידה, המחברת, המגשרת, המזכירה לנו, בעל כורחנו את יהדותנו.
אלה הם ימים נוראיים ליהודים ברחבי העולם, ימים של רוחות רעות, רוחות העבר המנשבות בעוז, ללא מורא, ללא בושה, ומציבים את שנאת היהודי בקדמת הבמה העולמית, שנאה שמאז שנות השלושים של המאה הקודמת לא נראתה.
ו-פתאום שונאינו ומבקשי השמדתנו מאלצים אותנו להתבונן בנפש היהודי, לפשפש בזהות היהודית, לבחון את הקשר היהודי שלנו לעם עתיק היומין.
זוהי עת רצון, זוהי שעת חסד, זוהי הזדמנות לחיבור יהודי עולמי, לא מיראה ומפחד השונאים כי אם משום הטיעון הברור כל כך, הפשוט כל כך, הנהיר, אחים אנחנו.
אחים אנחנו, מאותו השורש, מאותו הגזע, מאותו העץ העתיק אשר גם אם ענפיו צבעם שונה, מראם שונה, גודלם שונה, הם יונקים מאותו שורש החיים, מאותו הגזע.
פתאום הזכירו לנו שאנו יהודים, אחים, עם קטן משפחה יהודית גדולה.
הכותב הוא, עמנואל בן סבו, מחנך, סופר עיתונאי ופובליציסט:
