חג הפורים הוא מהחגים האהובים בלוח השנה היהודי, חג של ניצחון מזהיר, של נסים ונפלאות, של כ-פסע על פי התהום, של תהומות הייאוש.
חג הפורים הוא חג של משפחה, של שמחה, של ארוחת חג, משלוחי מנות, מעות פורים, מתנות לאביונים, של קריאת מגילת התהפוכות והניצחון.
חג של רבדים, של שכבות, של גוונים, של מסכות, רעשנים, שירים וריקודים, חג של מתבוסה לניצחון, מייאוש לתקווה, משיכרון לפיכחון.
ואחרי הכל, זהו חגם של הילדים, אשר בגתן ותרש אחשוורוש וויזתא, מרדכי וממוכן, התך וזרש, אסתר והאחשדרפנים פחות עניינו אותם.
בכל שנה המתנו, הילדים הקטנים של פנינה ושלמה, לחג הפורים, במשך שש שנות חיי הראשונות התחפשתי לקאובוי, בשנה השביעית התחפשתי לזורו, בשנה השמינית הפסקתי להתחפש.
שבוע לפני החג הוציאה אימי מארון הקיר עם הפורמייקה בצבע שמנת, את מסכת הקאובוי מהשנה שעברה, שחורה ומסתירה רק את העיניים, אחריה שלפה את הכובע רחב השוליים, אחריו את שקית הניילון הירוקה ובתוכה ג'קט עשוי מעור.
את סרטי הבד האדום–כחול, תפרה אמא במיומנות לאורך המכנסיים, ובכל שנה מילא אבא את תפקידו החשוב והמיוחד, רכישת אקדח ולקפצונים.
בכל שנה התרגשתי מחדש כשהתחפושת הוצאה והורכבה מחדש, המכנסיים התחלפו פעם בשנתיים, פעם התקצרו, פעם לא נסגרו, פסי הבד נתפרו מחדש.
אחרי התחפושות המוכנות, התפנתה אמא להכין את משלוחי המנות המושקעות, סלסילות וקעריות מלאות בכל טוב, ריח של ה"מִשְּׁמֵנָהּ", חלת הסוכר המיוחדת שנאפתה בו ביום.
בהמשך התקינה את הסעודה, הכינה את התיק הקטן ובו רעשנים, צפצפות, קפצונים, מגילות אסתר, בדרך לקריאת המגילה, לאחר תענית אסתר.
בבוקר פורים, השכימה קום אמא, יותר מבכל יום, ציירה שפמים משפמים שונים, ולאחיות הקטנות והיפות לבבות וכוכבים.
בדרך לבית הספר פגשנו כהן גדול, אלאדין, דוד המלך, פיות ומלכים, מלכות, שוטרים וחיילים, גיבורי על, וקאובאים, הרבה קאובואים.
רגעי השיא נמשכו לאורך כל היום, הרגע המשמעותי עבורנו כילדים היה הזכות הגדולה לכתת רגלינו ברחובותיה של העיר ובידינו משלוחי מנות.
ובכל בית בו הגשנו את משלוחי המנות קיבלנו משלוחי מנות במצוות גומלין בצרוף מעות חנוכה, שטרות כסף בהם שמחנו, אותם הראנו להורים ושמרנו לעצמנו.
וברחוב פגשנו ביהודים שמחים, חלקם מבושמים מיין של עד לא ידע, מרוח פורימית.
ואחרי שהייתי לאבא, התעמעם מעט זוהרו של חג הילדים, התחפושות נרכשו, משלוחי המנות הארוזים נרכשו והובאו ברכב לחברים ובני משפחתם, את מעות הפורים לא קיבלו, ההורים, שהם אנחנו הותרנו זכר למעות חנוכה, הענקנו לכל הילדים שווה בשווה, השמחה נזקקה לעידוד.
ועתה משהייתי לסבא התפעלתי ונעצבתי בכל פעם מחדש כשהגיעו החבילות מעבר לים, תחפושות בלי הפסקה, את צמצום משלוחי המנות למחויב על פי ההלכה, מאיצי שמחה עדיין לא יוצרו בשיין, בעלי אקספרס.
נוות ביתי ואנוכי נאחזים בציפורניים, לשמור על חיינו המיוחד של חג הפורים, בשילוב עבר והווה, אף אנו מתחפשים ומתעקשים על מקוריות, מתעקשים על הרחבת מעגל משלוחי המנות, מתעקשים על מחצית השקל, על מעות לאביונים, על חלוקה שווה לנכדים, לילדים לחתן ולכלה של מעות פורים, מתעקשים על קריאת מגילה יחדיו בבית הכנסת עם המגילה שעברה מסבתה של נוות ביתי לאביה המנוח שהעבירה לבני בכורי.
נרגשים ושמחים להתקין את סעודת פורים, את המשתה, את התוכן, את השירים, דברי התורה וגולת הכותרת חרוזי ה-יוּמָ-מֶה.
תמיד, ברגעי הפרידה מחג הפורים עולה באפי ריח ה-מִשְּׁמֵנָהּ", אצבעותיה הדקות והזריזות של אימי התופרת את הפסים האדומים במכנסי הקאובוי, החיוך של אבא ואמא נשהם רואים את האושר על פנינו בשובנו מחלוקת משלוח המנות ובידינו שטרות של כסף, בעיקר אני שומע את הצחוק המתגלגל בסמטאות השכונה, וההתרגשות מהכאת המן בבית הכנסת.
הכותב הוא, עמנואל בן סבו, מחנך, סופר עיתונאי ופובליציסט.
