האם יקומים מקבילים קיימים?
יקום נוסף המתקיים לצד היקום שלנו, יקום שבו החיים מתקיימים שנים קודם לכן או שנים עתידיות.
הספר The Seven Year Slip, נכתב על ידי אשלי פוסטון והוא משתמש ברעיון של יקומים מקבילים על מנת לספר סיפור אהבה.
הדמות הראשית של הספר, קלמנטיין ווסט, היא יחצ"נית בהוצאת ספרים בניו יורק, היא אחת מאותם אנשים שעובדים סביב השעון ולא מאפשרים לעצמם חיים מחוץ לעבודה.
קלמנטיין מצטיירת כגיבורה שמסתדרת בעצמה, לא צריכה את עזרתו של אף אחד ובונה לעצמה את החיים הבטוחים שחלמה עליהם. לקלמנטיין יש דודה בשם אנאלה, המהווה את ההפך הגמור ממנה. דודה אנאלה היא אישה צבעונית, שחיה את החיים תוך התעלמות מהפחד, שלא נותנת לאף אחד למחוץ את הפן הרומנטי שבה. הסיפור מתחיל שישה חודשים לאחר שקלמנטיין מאבדת את דודתה אנאלה ונופלת לאבל רב.
היא מחליטה שעליה להיפטר לחלוטין מאותו רגש הפכפך שגרם לה לכאב כה רב לאחר לכתה של דודתה מהעולם, התוכנית שהיא הוגה היא לעבוד בכל הכוח, להיות עסוקה מכדי לחשוב ולא לקחת סיכונים שיכולים לשים אותה בפוזיציה רגישה.
הדירה שבה קלמנטיין בילתה את רוב ילדותה, דירתה של דודה אנאלה באפר איסט סייד, היא דירה קסומה. דירה בבניין ישן, עם פסלי אריות משני צדי הגג, עם ספרייה שמחזיקה בה יותר ספרים מאשר שגודל החדר אמור לאפשר ווירטואוזים מרשימים, אפילו איך שהאור נכנס דרך החלון היה קסום. את אותה דירה קלמנטיין ירשה לאחר מותה של דודתה.
יום אחד, קלמנטיין מגיעה לדירה ומוצאת בה הפתעה. גבר זר, אמנם עם מראה נעים לעין שמעורר בה את הרצון לסמוך עליו, אך זר לא פחות. במקום להודות שהוא פרץ לדירתה, הזר מודיע בפני קלמנטיין שהוא מתגורר בדירה זו ושהיא הפולשת.
קלמנטיין בטוחה שהוא טועה, אך קיימים כל מיני סימנים לכך שהוא לא חי באותו זמן כמוה, לאחר תהליך לא קצר, שכלל חיפושים ארוכים בניו יורק וברשתות החברתיות אחר אותו זר, הבנה כי הוא מתייחס לאירועים ישנים כחדשים ועדכניים והשוואת תאריכים, הם מגלים שאיבן, הרי הוא הזר, חי שבע שנים בעבר.
משמעות הדבר היא שהדירה הקסומה של דודה אנאלה מקיימת שני יקומים בעת ובעונה אחת, ההווה והעבר לפני שבע שנים ולאור כך נוצר ביניהם הקשר, הם שותפים בסוד שרק שניהם יודעים.
קלמנטיין, הריאליסטית, הזהירה, הפרקטית לעומת איבן החולמני, הרגיש, האופטימי עד אימה. הקשר ביניהם לא הגיוני, שכן, הם כה שונים זה מזה, אך הוא מתקיים בכל מקרה.
הם מצליחים להצדיק לעצמם את היחסים שנוצרים ביניהם לאור כך שהוא לא לעד, הוא תלוי בגחמותיה של הדירה, המפגישה ביניהם בזמנים מסוימים.
אז הם נהנים מהזמן המשותף שלהם ביחד באמצעות בישול, שיחות אינטימיות על חלומות ופחדים ומרגישים יותר עצמם זה עם זה מאשר עם כל אחד אחר.
איבן מוכיח לקלמנטיין שהיא יכולה לשחרר ולהאמין שיהיה נהדר, או לפחות, שלא כל עולמה יקרוס לתוך עצמו אם היא לא תשמור על ליבה כה קרוב ובאופן מפתיע, אפילו לקלמנטיין עצמה, היא מתאהבת באיבן.
אותו זר מוזר שהופיע בדירת דודתה לפני כמה חודשים והוא בכלל לא מהזמן שלה, הפך להיות האדם שהיא מרגישה איתו הכי בנוח. הוא אהובה.
הם לא באמת יודעים מה יקרה בהמשך, אם הדירה תפסיק להפגיש ביניהם, או מה מצבו של איבן בעתיד, אך למרות חוסר הידיעה, למרות חוסר הוודאות, הם בוחרים ליפול לאחור, לשחרר.
לחיות במלוא מובן המילה ברגע הזה שכאילו לא היה אמור להיות.
אנחנו מסתכלים על הזמן כקו לינארי, הוא מתקדם תמיד קדימה בצורה קבועה ולעולם לא יוכל לחזור אחורה או להתקיים במקביל לזמן אחר, אך הזמן הוא דינמי.
בשביל כל אחד הוא זז בצורה אחרת. בפנים, אפשר להגיד שכל אחד חי בזמן אחר. אותה אלמנה מעבר לכביש חיה בשנות ה-20 של חייה עם בעלה במועדון הריקודים.
אותו ילד בתחילת הרחוב חי 17 שנים קדימה, כשהוא בטיול הגדול לאחר הצבא ומגלה את העולם.
אותה זוג שעכשיו נולד לו הילד הבכור חי בהווה ושותה כל רגע עם הוולד הקטנטן, כך שלמרות שמבחינה פיזית, הזמן תמיד זז קדימה ואנחנו תמיד חיים בהווה, בפנים, בלי שאף אחד יודע, כל אחד חי בזמן משל עצמו.
הכותבת היא, שירה גולדשטיין, "הקוראת בספרים" וכתבת תרבות NWS.
