כסבא וסבתא גם של מלחמות, מצאנו עצמנו בין המתנה בכניסה לממ"ד הביתי, לכוון את הילדים, בשנות העשרים והשלושים, את הנכדים, מצאנו עצמנו מבשלים בסירים שלא השתמשנו בהם שנים רבות בשל גודלם, עומקם ורוחבם.
מצאנו עצמנו הופכים לסוסי פוני לרגע, למומחים בשירת "אצא לי השוקה", גילינו בעצמנו כישרונות נעירת חמור, קרקור מתגלגל של תרנגול, סיפרנו את סיפורי פרשת השבוע כמו הגננת עליזה עליה השלום.
מצאנו עצמנו מציירים, רוקדים, מפיגים מתחים מצטברים, שרים, מזייפים, צוחקים, מחייכים, לובשים ופושטים מסכות, בכל התרעה נחשפו זוויות שונות, משונות ובלתי ידועות בעצמנו.
כסבא וסבתא גם של מלחמות, שבנו להיות פסיכולוגים ללא תעודה, עובדים סוציאליים עם אמבטיות של הכלה, ספיגה, מצאנו עצמנו מובילים ומנחים שיחות ונטילציה של אחרי השכבת הנכדים המתוקים, עם הבוגרים.
כסבא וסבתא גם של מלחמות, המסכים היחידים שראינו בימי סופה וסער אלה, הם של הזמן במיקרוגל, של מיקום היירוטים, הנפילות, של ההודעה על סיום האירוע, של הזום עם תלמידי ותלמידות בתי הספר, של המורות שבבית הלאות ועוטות ארשת שמחה וניצחון להרים את מורל תלמידיהם, של ההודעות מהחתן הנמצא בחזית, של הצעצועים הדיגיטליים.
כסבא וסבתא גם של מלחמות, לאחר שההמולה שככה, סגרנו את דלת חדרנו, התבוננו זה בזו, חייכנו ושיתפנו בהרהורים ובמחשבות, מתכננים את היום הבא, מוכנים להתרעה של הדקה הקרובה.
סורקים שוב את הממ"ד, בודקים שאין שום מכשול בדרך, מניחים את השמיכה העבה על הריצפה, בודקים שצעצועי התינוקות בארון הסגור, שחפיסת השוקולד הלבן, שהחליפה את חפיסת השוקולד החום מאתמול, נמצאת במקומה, בודקים שהמים והכוסות במקומם, מכניסים את המחשבים הניידים וחוזרים להתבוננות.
ההרהורים השמחים מטפסים ועולים ראשונים, הבית מלא שוב, צהלת הנכדים ממלאת את החלל, הילדים שלנו מוצאים זמן מנוחה בין לבין והמחמאות על האוכל של אמא שוות כל התרעה ואזעקה.
הלכידות המשפחתית האינטנסיבית, הביחד המשפחתי בעת צרה וצוקה, השותפות והברית המשפחתית המתחדשת, האחריות, הערבות ההדדית, זיכרונות הילדות צפים ועולים, מעניקים נחת להרהורים של שמחה.
תהליכי ההדחקה, העיבוד, ההשלמה והקבלה מתרחשים בזמן אמת, אל מול העיניים המשתאות, החוסן הנפשי צומח בכל יום מחדש, כל אחד לפי הקצב שלו.
אחריהם מטפסים הרהורים של תוגה, על רגעי החרדה, האימה, הפחד, ההמתנה, רגעים הנצרבים בנשמתם של הילדות והילדים הרכים, הנכדים, השורטים בנפשם, הרהורים על המטענים הנצברים פנימה, כל אחת ואחד בדרכו, השפעתם, הרהורים על מה שהיה, מה שהווה ומה שיהיה.
אחריהם ממאנים לפרוש למנוחה, ההרהורים שלנו, סבא וסבתא גם של מלחמות, על הניקיונות לפסח שהחלו בצאת טו' בשבט, על החמץ שנמצא בכל פינה, על הקניות לחג, על הקניות למחר, על הניקיון השוטף, על הבישולים במטבח, על היצירתיות הנדרשת לבל יהא יומנו עלינו הרגל.
ואחרי ככלות הכל, ובין המתנה לעין נעצמת, אנו מהרהרים בזכות שהתגלגלה לידינו, לראות בניצחון הדור, בתבוסת אויבנו, בהכרעת מבקשי נפשנו, בנפילת דורשי רעתנו, לראות בעוז רוחם של אריות האומה, לחזות ברוח הגבורה היהודית, לחפש מילות נחמה על החללים, האזרחים והחיילים, להתפלל להחלמת הפצועים בגוף ובנפש, לייחל להצלחת ההנהגה המדינית והצבאית, ואז רעש ההתרעה מחריד את שלוות הבית.
האור במסדרון נדלק, ההורים אינם מעירים את הנכדים, נמצאים במצב הכן, אנחנו, סבתא וסבא גם של מלחמות, ממלמלים פסוקי תהילים מחזקים, מציצים בשעון, אחת וחצי אחר חצות, ממתינים לאזעקה ורעש מטוסי הקרב הממלא את השמיים, מתערבב עם האזעקות, הבית התעורר, תינוקות עטופים בשמיכות רכות, על ידי הוריהם, בממ"ד, נשימותיהם השלוות מעניקות תקווה, מחר יום חדש, החמה תעמוד בראש האילנות, תם הזמן להרהורים עכשיו הזמן להתחלה מחדש.
ארבע לפנות בוקר, בסלון עמוס הצעצועים, ערכות היצירה, ספרי הילדים, מניח בשקט את המחשב על שולחן האוכל הקטן, מנצל את רגעי החסד ומשיב לאימיילים, כותב מאמרים, עובד בין התרעה לאזעקה, בין תקווה לתקווה גדולה יותר ומודה על הזכות להיות ביחד.
הכותב הוא, עמנואל בן סבו, מחנך, סופר עיתונאי ופובליציסט.
