לאחר עוד ליל התרעות, אזעקות, עליות וירידות, לאחר ליל סדרת טלפונים והודעות ברור מצבו של כל אחד מבני המשפחה הגרעינית, במקלטו, בממד"ו, במרחבו המוגן, חותמים ומייחלים שהטוב ינצח, שהאור יביס את החושך, שזמן ההכרעה קרב מתמיד ואת הדגל הלבן יניפו שונאינו.
לאחר ליל שימורים, התכתבות עם שגיאות הקלדה בשעה שאינה יום ואינה לילה, בקבוצה המשפחתית המורחבת, דיווחים, אלה מהדרום בהכנות קדחתניות לפסח, אלה בראשון לציון מתבודדים עם עצמם במקלט השכונתי, אלה בבית שאן אוזנם כרויה לסיפורי מעשיות של ישועות וניסים, עד שאינם חשים כי הגיעה העת לצאת מהקלט, חותמים ומתפללים שהטוב ינצח, שהאור יביס את החושך, שזמן ההכרעה קרב מתמיד ואת הדגל הלבן יניפו שונאינו.
לאחר תמונות שייחרתו לעד בזיכרון האישי, המשפחתי, תמונות ילדים מותשים, תינוקות מעורסלים בחיק אימותיהם, קבלת הודעה מהבן, החתן שבחזית החרד לשלומם, חותמים ומגבירים את התקווה שהטוב ינצח, שהאור יביס את החושך, שזמן ההכרעה קרב מתמיד ואת הדגל הלבן יניפו שונאינו.
מהמקלטים, מהממ"דים, מהמרחבים המוגנים, "בדרך אל…בדרך מ..", נשמעת יותר ויותר שאגת אריות האומה, הלוחמים בעורף, התובעים מממשלתם להמשיך, לא להפסיק, לממש את תנופת המערכה הגדולה מול איראן וגרורותיה, גם במחיר לילות נוספים ללא שינה, ימים ארוכים של חרדה וציפייה לאזעקה, סיר לחץ מבעבע אך דורש הכרעה, חותמים ותובעים שהטוב ינצח, שהאור יביס את החושך, שזמן ההכרעה קרב מתמיד ואת הדגל הלבן יניפו שונאינו.
ואל מול העורף העוצמתי, מול אריות האומה המחוללים תמורות בינלאומיות, המשנות סדרי עולם, אל מול ההיסטוריה המתהווה לנגד עיננו, אל מול הפרק החדש הנכתב בספר החיים של העם היהודי, פרק התחייה והתקומה, פרק הגבורה היהודית והנצח שלא שיקר ולעולם לא ישקר, ניצבת קבוצה קטנה של נוטעי מורך הלב, מחלישי האומה, קבוצה שמטרתה לכרסם בחוסן הלאומי.
במקום בו ניצבים במלא תפארתם הניצחונות, רואים הם כישלונות, במקום בו ניצבת הגבורה רואים הם חולשה, במקום בו מרומם הכבוד היהודי רואים הם תבוסה, במקום בו ניצבת התקומה רואים הם חורבן, במקום בו קם עם ומסרב ללכת כצאן לטבח, רואים הם הסכם מדיני, הסכם כניעה, הסכם חולשה, הסכם תבוסה.
חותמים מייחלים, תובעים ומתפללים שהטוב ינצח, שהאור יביס את החושך, שזמן ההכרעה קרב מתמיד ואת הדגל הלבן יניפו שונאינו.
צבא עם ישראל מנצח, העם היהודי מנצח, העוז והרוח מנצחים, החלישות, הדכדוך, התבוסתנות, סופם שיהיו פסיק זניח, שולי ולא נחשב, בפרק הגבורה היהודי, הנכתב בימים אלה.
כשאני שומע את קולות המחלישים, רואה השחורות, נביאי הזעם, מהנדסי תודעת הכישלון, מהדהדי החרדה וההיסטריה, אני מביט ברובו המוחלט של העם, חש את הרוח העזה, הרוח האיתנה ונזכר בסיפור על תחרות הריצה ביער.
קרדיט: אילוסטרציה AI | חדשות NWS
ביער הגדול, בין עצי האלון והאורנים, הוכרזה תחרות ריצה חגיגית. כל החיות התרגשו, רב אלוף במיל' הארנב המהיר, השר בדימוס האייל הקליל, ראש הממשלה לשעבר השועל הערמומי ואפילו הפרשן הקשיש הקוף הקופצני. כולם רצו להוכיח מי הכי מהיר, בין המשתתפים היה גם צב קטן ושקט, ישראל שמו.
החיות צחקו כשראו אותו נרשם, "אתה?" שאל רב אלוף במיל' הארנב בחיוך מתנשא, "עד שתגיע, אנחנו כבר נסיים ונלך הביתה".
הצב, ישראל שמו, רק חייך חיוך קטן והנהן. הוא לא ענה. האמת? הצב היה חרש, ולכן כלל לא שמע את דבריהם.
ביום התחרות התאספו כל חיות היער בקו הזינוק, הינשוף שלא תואר היה לו ולא דרגות, הכריז על תחילת התחרות, החיות זינקו קדימה במהירות מסחררת.
רב אלוף בדימוס הארנב דהר קדימה רומס את כל הנקרה בדרכו, השר בדימוס האייל דילג בקלילות, מעל כל הערכים והאמונות שלו וראש הממשלה לשעבר השועל מצא קיצורי דרך, הורס, מנפץ, רומס, "אינו רואה בעיניים".
והצב? הצב ישראל, התחיל לצעוד, בלי פאניקה, בלי היסטריה, בלי להטיל אימה, לאט בקצב קבוע, בלי לעצור, בלי להביט לצדדים.
בדרך, רב אלוף הארנב הסתובב לאחור, ראה את הפער הגדול וצחק.
"יש לי זמן לנוח", אמר לעצמו, ונשכב בצל עץ לנמנם, השר בדימוס האייל נעצר לשתות מים מהנחל וראש הממשלה לשעבר השועל התעכב להתווכח עם הפרשן הקשיש הקוף מי קיצר יותר את הדרך ומי גרם יותר נזק ופגיעה רעה ליער היפה.
רק הצב ישראל המשיך, צעד אחר צעד, בשקט. בהתמדה, כובש עוד פיסת דרך ועוד אחת ועוד אחת, ועוד אחת, לא שמע את הקריאות, לא את הצחוק, ולא את הרעש, שום דבר לא הסיח את דעתו הוא פשוט המשיך.
הצב ישראל חלף על פני רבי האלופים במיל', השרים המתוסכלים לשעבר, האלופים המבולבלים, הפרשנים שאיבדו את הדרך, כשהגיע לקו הסיום כל היער נדהם, הצב ניצח.
הצב ישראל ניצח כי לא שמע את רבי האלופים המהלכים אימה, את האלופים הנוטעים חרדה ומורך לב, את הפוליטיקאים העסוקים בהשחרה, את אנשי התקשורת המייצרים תודעת תבוסה, את העוסקים יומם וליל במלאכת הוצאת הדיבה הלאומית הגדולה ביותר שהתרחשה כאן מיום שובו של העם היהודי למולדתו, הצב ישראל לא שעה למפיצי עלילות הדם בארץ ובעולם, הצב ישראל היה קשוב לאמונה, לרוח היהודית, לתקווה של העם שדחקו לירכתיים את הייאוש, הצב ישראל היה חרש למכונות ההסתה והארס המזוקק.
הצב ישראל בחר לנצח, בחר להכריע, בחר לחיות בביטחון, בחר בתקווה.
הכותב הוא, עמנואל בן סבו, מחנך, סופר עיתונאי ופובליציסט.
