תחיית העם היהודי השב למולדתו אחרי אלפי שנות גלות, אחרי שהיה למרמס ולמשיסה, אחרי שהובל, באין מגן, כצאן לטבח ברצח המוני, בפוגרומים, בפרעות, בטבח, אחרי שנטל שוב ושוב את מקל הנדודים ועם צרורות מטלטליו גורש, סולק, ממדינה למדינה, מעיירה לכפר, מבית לבית.
אחרי שגדשה סאת ייסוריו, אחרי שלמרות הכל ואף על פי, חבוש במכאוביו, נאנק מייסוריו, חדור באמונתו, הצליח, כעוף החול, להסיר מעליו את אדרת קורבן התמיד ולעטות את עטרת הגבורה היהודית לדורותיה.
אחרי כל אלה, במדינת העם היהודי הדמוקרטי, מדינת ישראל, הפלא האנושי והנס האלוקי, עדיין ממשיכים ללכת יחדיו המרור כורך והשולחן עורך, התוגה והשמחה, היגון והאושר.
מדינת ישראל הנמצאת בעיצומה של מלחמת הקוממיות שטרם תמה, מלחמה בשבע חזיתות פעילות, היא התגשמות חזון הנביאים, התגשמות היהודי בגליציה ובמקנס, באקסום ובסנט פטרבורג, בכל תפוצות ישראל, היא הבית הבטוח היחיד ליהודי העולם כולו, הבית בו יהודי, אינו אורח נוטה ללון כי אם בעל הבית, אינו קורבן תמיד כי אם איש אשר רוח בו, רוח הגבורה, רוח האמונה, פועמת בו רוח היהודי מיום עמדו על בימת ההיסטוריה.
ועדיין, אל מול הניצחונות המזהירים, אל מול התבוסות שצבא ההגנה לישראל, בהנחיית ראשי מדינת ישראל, זוכה בהם, עדיין המרור נכנס מעת לעת לחיינו והוא מר מלענה, כואב מכל חבורה, מייסר מכל מכאוב, ארץ ישראל נקנית בייסורים לימדונו, והייסורים, על אף הניצחונות מייסרים בוודאי את הפרט וכמובן את האומה כולה.
מה נשתנה הפסח הזה?
העם היהודי בן חורין, החירות אינה עוד תקווה שתפקידה לסלק את הייאוש כי אם עובדה קיימת, מציאות חיים, אשר מחירה כואב, מייסר ועצוב.
מחיר אריות הגבורה וההקרבה, החללים, הפצועים בגוף ובנפש, הגולים בתוך ביתם, מחיר בלתי נתפס המעניק למיליוני יהודים בכל מקום שהם את הזכות להסב לשולחן הסדר בבטחה, לקרא הגדה, להודות על נס יציאת מצרים, להעביר את הסיפור היהודי מדור לדור.
לשמוח ולזכור, אלה הם חיינו, מרור כורך, המרור הגדול נכרך בתקומה ובתחייה, בעוז וברוח היהודית העצומה, רוח העם האיתן, בזכות המרור כורך זוכים לשולחן עורך.
והשנה, כשנקרא ביחד את המילים, "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם", נזכור את כל אלה שמסרו נפשם למען האומה הישראלית, נישא הודיה לגיבורי האומה, אשר בזכות עוז רוחם, יכולים אנו לקיים את השולחן עורך אחרי המרור כורך.
הסיפור היהודי נמשך במלא תפארתו, סיפור המסופר מדור לדור, במרתפים, בגטאות, בגלות הדוויה, בבתי הכנסת הבוערים, באושוויץ ובבארי, בבגדד ובאתיופיה, הפה הסח את קורות העם היהודי, בימי מלחמה וחורבן, ימי סופה וסער, ימי ייאוש ותבוסה ועד לימי ניצחון והכרעה, ימי גבורה ועמידה איתנה, ימי תחייה הדורות, לא עוד עם ללא מגן, לא עוד בזוי, כי אם עם שהוא מופת של מוסר, צדק, חירות ושוויון.
מרור כורך, ובשולחן עורך יישארו, גם השנה, כיסאות ריקים, הגדות שלא ייפתחו, וסיפור יהודי אחד, עתיק יומין יימזג כיין המשומר תוך ארבע הכוסות, יהיו בו ענבים מפוארים וענבי הנשמה הסוערה והמתגעגעת.
הכותב הוא, עמנואל בן סבו, מחנך, סופר עיתונאי ופובליציסט.
