אחת התהיות הגדולות בהגדה של פסח היא ההתכנסות המפתיעה של חמשת גדולי הדור ובהם נשיא הסנהדרין בביתו של התלמיד, רבי עקיבא, בליל הסדר, הלילה בו המהות היא "והגדת לבנך", העברת לפיד מדור לדור.
דחיפות וחשיבות ההתכנסות בבני ברק הייתה כדי שתיאמר יציאת מצרים בלילות, דווקא בלילות, כשהחורבן והחושך מכסים על התקווה והאור, דווקא בימי האפלה והנדודים, דווקא בימי הגלות, ההשפלה והתבוסה, המסר הוא אחד, אחרי החושך יעלה האור, אחרי החורבן תבוא התקומה, אחרי ההרס תבוא הבנייה.
כשקראתי את ההגדה של פסח נזכרתי בלילה אחר, "הלילה", של הנער ששרד את בוכנוואלד, ששרד את אושוויץ, שניצח את החושך והאימה, שהתרומם מגיא ההריגה, מהכבשנים, הלילה שכתב חתן פרס נובל לשלום, הסופר אלי ויזל, המתאר את חייו בשואה, נזכרתי בלילה האישי שלו, בלילה הלאומי, בלילה שנדמה היה כי אחריו רק תהום אפילה.
כמו רבי עקיבא ורבותיו בבני ברק, כמו אלי ויזל באושוויץ, כמו החטופים שעלו מבורות המוות, מהמנהרות בעזה, כמו הילדה מבארי שהביטה למוות בעיניים ויכלה לו, כמו אריות האומה שחירפו נפשם למען המדינה, גם ביום האפלה, יום החושך, יום השחור, יום טבח שבת שמחת תורה, היום בו החושך כיסה את העולם ועם ישראל יכל לו.
הלילה נוכח בעולם היהודי מיום עומדו על בימת ההיסטוריה, הייאוש הופך לתקווה, השבר לצמיחה, החורבן לתקומה, התוגה לשמחה, החושך לאור גדול.
"הלילה" מלווה את העם היהודי בכל מסעות חייו, בכל תחנות חייו, "הלילה" הוא החסם מפני הנפילה אל תהומות הייאוש, מפני ההתבוססות במרה השחורה, מפני אובדן התקווה, "הלילה" הוא הביטחון, האמונה, האור העולה אחריו עד ללילה הבא, "הלילה" הוא השלב המשמעותי בדרך אל העתיד.
הלילה הזה כולנו מסובין כבני חורין, כבני מלכים, בני ישראל, בני עם הנצח, הלילה הזה הוא האור הבוקע מייחודו של העם העתיק שנושא על כתפיו את החלום, את התקווה, את התיקון, הלילה הזה הוא, למרות הכל, ואף על פי, הוא לילה של אורות.
הכותב הוא, עמנואל בן סבו, מחנך, סופר עיתונאי ופובליציסט.
