נזכרתי בשיחה המרתקת עימו כשקראתי שוב ושוב בשירו הנפלא: "ניסים", שיר קצר המבטא את הראייה המצומצמת, הקטנה, האנושית כל כך, ראייה שכולה מעבר לחוטם, לצד הכתף, ראייה של הכאן והעכשיו.
חזרתי לקרא בשיר הנפלא הזה, בעקבות המציאות ההיסטורית בה אנו חיים בשנים האחרונות, קראתי את המילים:
"מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ. אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת".
ושוב קראתי בהם והתפעלתי מראייתו החודרת את קוצר רוח האדם, את ההתבוננות של רגעי ההחמצה, רגעי הפספוס, רגעי ההפסד לחוות את הרגע החד פעמי, את הרגע הניסי העצום והגדול כל כך.
המדרש משתף בתיאור בלתי נתפס בעליל, בו שני עבדים שאך יצאו ממצרים חוזים באחד מרגעי ההוד של הניסים האלוקיים, קריעת ים סוף ובעודם פוסעים מעדנות בתוככי הים, על היבשה כשהמים להם חומה מימינם ומשמאלם, במה הם עסוקים ברגעי חסד אלה?
השניים רוטנים, זועפים, כועסים, מתלוננים, מתוסכלים, מאשימים, הם מניעים זה את זה בשיח של נמיכות רוח, של חולשה, של דכדוך, אחד אומר לרעהו בעומדם בלב הים הסואן שנבקע ומאפשר להם מעבר בטוח," מצבנו גרוע כמו במצרים, שם היה טיט גם כאן טיט, שם נדרשו לעשות לבנים וגם כאן".
איזו טרגדיה נוראה של שני אנשים אשר אינם מסוגלים לראות את הנס, להתפעל מגודלו, להודות על קיומו ואינם אלא כמאמר המשורר יהודה עמיחי רואים רק: "אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת", עצוב ונורא.
העם היהודי נמצא בימים אלה בעיצומו של כתיבת פרק מזהיר בתולדותיו, ניסים גלויים מפוזרים לרגליו, ישועות למול עיניו, נפלאות אל מול ליבו המתרגש מגודל השעה ומעוצמת המעמד.
גם בימינו אלה, ימי הניסים והנפלאות יש בעם עדיין, כמו בנס הניסים, קריעת ים סוף, חלקים מצומצמים של עיוורים מרצון, מתוסכלים, מדוכדכים, ממורמרים, מתאוננים ומתלוננים, נמוכי רוח הרואים רק את, "אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת".
אפשר היה לפטור אנשים אלה במנוד ראש, בחמלה, בהרמת גבה, בצער על ליקוי המאורות, ברם, אנשים אלה הם האוחזים עדיין במוקדי הכוח וההשפעה ובמעשיהם הנלוזים השפעתם רעה על רוח העם, רוח גיבוריו, רוח ההקרבה למען תחיית העם היהודי ותקומתו.
צבא ההגנה לישראל, צבא העם, מביס בעוז רוחו את אויבנו ומבקשי רעתנו, מניף בעוז את דגל הניצחון, דגל האמונה, דגל הרוח היהודית הגדולה, העם בישראל מכיר בניסו ומודה למי שבימי המלחמה המורכבת והמאתגרת הזו שומר על ישראל.
הכותב הוא, עמנואל בן סבו, מחנך, סופר עיתונאי ופובליציסט.
