שוב פוסעים, מכתתים רגליים, גוררים, משתרכים, צועדים, זקופים, גאים, נושאים בידם נר נשמה, דגל ישראל, סיפור, שורה כתובה של שיר שאהב, פסוק שהיה שגור על פה, תמונה אחרונה, הבטחה שלא קוימה, כיפה שקופה, שוב.
הם נוהרים מהגיא ומהעמק, מההר ומהבקעה, מהעיר ומהכפר, מהקיבוץ ומהמושב, מההתיישבות בגב ההר ומהגולה, כולם הולכים למקום אחד, לבית אהוביהם, לבית הקטן והצנוע, הבית בשכונה השלווה, השקטה, השכונה המטופחת.
ילדה קטנה עם חיוך של מלאכית מלטפת את הכרית המאובקת, אב חמוש במשקפי שמש על אף הצינה מביט בשתיקה, סבתא עטויה בשביס של מועד ושבת מסדרת את הפרחים, תינוק בן חודשו מתערסל בחיק אימו, והם באים.
והם באים, האם, האב, היתום, היתומה, האלמנה, הסבא, הסבתא, החברה, האח, האחות, השכן, המכר, הישראלי, היהודי, הרוח, הרוח הגדולה, הרוח המיוחדת, רוח הגבורה והזיכרון, רוח הגעגוע, רוח הניצחון, רוח ההקרבה, רוח האהבה לעם, למולדת, רוח החירות, התחייה והתקומה.
והם באים, כל אחד נושא בליבו את החותם, את התוגה, את הגאווה, את הפרק שכתבו בספר דברי הימים ותולדות האומה, נושאים על לוח ליבם את הכאב והמסירות, הגעגוע והאמונה, הזיכרון שאין תכלה לו.
והם באים, מהתש"ח עד התשפ"ו, מהטוראי עד רב אלוף, מהצל"ש עד אות הגבורה, מעיטור הלוחם עד עיטור המופת, מהשואה עד הפרהוד, מהפוגרומים עד הפרעות, מפעולות איבה עד הנובה, שורות שורות של אריות וכתר של עוז מעל רעמתם.
והם באים, מדור לדור, ממלחמה למלחמה, מחיל לחיל, עם מגבעות וכובע ברט, עם קוקו משוח לאחור וגוזמבות מתבדרות ברוח, עם כיפה שחורה, סרוגה, ועם כיפה שקופה, ובשמיים באמצע היום, כוכבים זוהרים, מאירים, והם באים.
והם באים, הפצועים בגוף ובנפש, המהלכים על הזיכרון, על הכאב, על הזעקה שהוחנקה, על התמונות שאינן מרפות, על השתיקות, על הדמעה המסתתרת בזווית העין, על הרעות, והם באים.
והם באים, מהמרכז, השמאל והימין, מהשדה והאקדמיה, מהישיבה ומהמפעל, מהגולה של המזרח וממזרח אירופה, והם באים, כבר 78 שנים, מתחברים לשרשרת הדורות, כבר 78 שנים נושאים את מגש הזהב המעוטר בפניני חיים, כבר 78 שנים מניפים אל על את אהבת מדינת ישראל, עם ישראל, והם באים ופניהם פני האומה, רוח, עוז ועוצמה.
והם באים, פרי הארץ לגאון ולתפארת, אוהבי המדינה ללא תנאים, גיבורים אדירי הרוח אשר אומה שלימה עומדת לכבודם, מריעה, מצדיעה, מוחה דמעה של געגוע, והם באים.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, היום בו מתייחד העם עם גיבוריו, היום בו כל אחד וכל אחת חייבים לשאול עצמם, האם אנו ראויים לגיבורים, אריות האומה, האם אנו ראויים למסירות הנפש, האם אנו ראויים לדמעות, לזיכרון ולגעגוע ,של הבאים בשערי בתי העלמין הצבאיים לזכור ולהזכיר לנו, שנהייה ראויים להם.
הכותב הוא, עמנואל בן סבו, מחנך, סופר עיתונאי ופובליציסט.
