עוול איננו רק כשל מוסרי נקודתי; לעיתים הוא הסימן הראשון לשקיעתה של ציוויליזציה שלמה. חברה יכולה להיות חזקה מבחינה צבאית, טכנולוגית או כלכלית, אך כאשר יסודות הצדק, החמלה והאחריות ההדדית נשחקים בה בהדרגה, מתחיל להיווצר סדק עמוק בלב המבנה החברתי עצמו.
שלטון הפועל מתוך הקצנה, ניכור וחוסר צדק מערער בסופו של דבר את הלגיטימציה לקיומו, משום שסמכות איננה נשענת רק על כוח, אלא בראש ובראשונה על אמון הציבור בתחושת ההגינות והמוסר שהוא מייצג.
ברוח זו הזהיר גם הרמב"מ כי חברה המאבדת את מידת הצדק, נושאת בתוכה את זרעי קריסתה.
ההיסטוריה האנושית מלמדת כי תהליכי התפוררות חברתיים אינם מתחילים תמיד באלימות גלויה.
פעמים רבות ראשיתם בשפה, בתודעה ובאופן שבו בני אדם חדלים לראות זה את אנושיותו של זה. כאן מתחיל תהליך הדה-הומניזציה, תהליך פסיכולוגי הדרגתי שבו האדם מפסיק להיתפס אינדיבידואל בעל פנים, סיפור ורגש, והופך לסמל קולקטיבי מופשט.
במקום לראות אדם, מתחילים לראות תווית: "ערבים", "מתנחלים", "שמאלנים", "בוגדים", "קיצוניים", הזהות הפרטית נמחקת לטובת הכללה גורפת.
בשלב הבא מצטרפת השפה המבזה. האדם האחר מתואר באמצעות דימויים הלקוחים מעולם החולי, הזיהום או החייתיות: "נגיף", "סרטן", "חיית אדם".
זהו איננו רק שינוי לשוני; זהו שינוי תודעתי עמוק וברגע שאדם נתפס כבעיה ביולוגית, תרבותית או קיומית, קל יותר להצדיק אדישות כלפי סבלו, כך נוצרת הסרת אחריות מוסרית הדרגתית: הסבל של האחר נתפס כאשמתו שלו, ולעיתים אף כעונש "מוצדק".
מנגנון זה מעניק לאדם תחושת ניקיון מוסרי מדומה, בעוד שבפועל הוא שוחק את רגישותו האנושית.
מבחינה פסיכולוגית, הדה-הומניזציה מעניקה תחושת שייכות שבטית חזקה. היא יוצרת הבחנה ברורה בין "אנחנו" לבין "הם" ובכך מספקת תחושת זהות, לכידות וביטחון לקבוצה, אולם בטווח הארוך מדובר במנגנון הרסני, כאשר השבטיות גוברת על טובת הכלל, החברה מאבדת בהדרגה את המכנה המשותף המחזיק אותה כקהילה פוליטית ומוסרית אחת.
במקום אזרחים נוצרים מחנות; במקום אחריות משותפת מאבק קיומי פנימי, במקום אחריות אזרחית משותפת, מתפתחת לעתים תודעה של מאבק פנימי בין קבוצות זהות שנות: דתיים וחילוניים, יהודים וערבים, נשים וגברים וקבוצות בעלות תפיסות תרבותיות ומגדריות שנות.
במצב זה, השונות חדלה להיות מקור לעושר חברתי והופכת לזירת עימות מתמשכת.
חברה שאינה מסוגלת להסכים על ערכי יסוד בסיסיים, מתקשה לאורך זמן לתפקד כישות יציבה.
החוסן הלאומי איננו נמדד רק בעוצמת הנשק או בכלכלה חזקה, אלא גם ביכולת של החברה לשמר רקמה אנושית בריאה, תחושת צדק, אמון הדדי ומרחב מוסרי משותף ודווקא בתקופות של מתח וקיטוב נבחנת מנהיגות אמיתית, לא ביכולתה ללבות את הקיצוניים, אלא ביכולתה לרסן אותם למען מרכז מחבר ומאחד.
המסורת האנושית והרוחנית לדורותיה ביקשה להזכיר כי צלם הבורא קיים בכל אדם באשר הוא.
רעיון זה איננו רק אמירה דתית, אלא יסוד מוסרי ופסיכולוגי עמוק: ברגע שאדם חדל לראות את צלם האנוש שבאחר, הוא מתחיל לאבד בהדרגה גם את צלמו שלו.
השפלת האחר איננה מסתיימת אצל האחר; היא מחלחלת פנימה, מעצבת תודעה קהה ומייצרת ריקבון מוסרי מבית.
מכאן חשיבותם של חידוש הערכים המשותפים, חיזוק תחושת השייכות הרחבה ובניית שפה ציבורית המאפשרת מחלוקת מבלי לשלול אנושיות.
אהבת האדם בייחודו, כבוד לבריות ותחושת אחריות מוסרית אינם מותרות אידיאליים, אלא תנאי יסוד להישרדותה של חברה בריאה.
חברה השומרת על צלם האדם גם בשעת מחלוקת, מגינה למעשה על עצמה, על לכידותה, על חוסנה ועל עתידה.
הכותב הוא, ד"ר מנצור רדואן.
