היש עוד אומה בין אומות העולם שאינה עוצרת לרגע את המסע הסיזיפי, הכואב והמייסר, מתוך הבטחה מוסרית בלתי כתובה להשיב את לוחמיה הביתה, חללים או חיים?
היש עוד אומה שבניה יודעים כי לא תפקיר אותם לגורלם? היודעים כי מדינת ישראל לא תנוח ולא תשקוט עד שישובו הבנים לגבולם?
היש עוד אומה שבניה, משפחותיה ואוהביה נאחזים באמונה ובתקווה, מסרבים להיכנע לייאוש ויודעים כי יבוא היום, גם אם ירחק ובנים ישובו לגבולם?
היש עוד אומה שאזרחיה, אלה המברכים בתפילה לשלום המדינה ואלה המתפללים לשובם של הנעדרים, עוצרים מדי שבת את שטף יומם, דוממים בגאווה ומצדיעים לחלל השב למנוחת עולמים באדמה שכל כך אהב ועליה נלחם?
והיש עוד אומה שבה הורים שעשו כל שביכולתם להשיב את בנם למנוחת עולמים וכבר אינם בין החיים, אינם מרפים ממנו גם לאחר לכתם? רוחם העזה, רוח האמונה והגבורה, ממשיכה את המסע גם אחריהם.
לאחר 44 שנים של פצע פתוח, פצע שממאן להגליד, פצע מדמם של זיכרון וגעגוע, הושבו שרידיו של גיבור ישראל, יהודה כ"ץ ז"ל, אחד משלושת הלוחמים שנלחמו כאריות ונפלו בקרב העקוב מדם בסולטאן יעקב.
יהודה ז"ל, הנעדר האחרון, שב עתה הביתה.
חבריו לקרב, זכריה באומל וצבי פלדמן ז"ל, כבר הושבו למנוחת עולמים, זכריה ז"ל לפני שבע שנים וצבי ז"ל לפני שנה.
היש עוד אומה בין אומות העולם המתפללת לשוב נעדריה במשך עשרות שנים? אומה המחיה את הכאב, את הזיכרון ואת הגעגוע, מתייסרת ופועלת וממאנת להינחם על בניה כאילו אינם?
ועתה, יהודה ז"ל, זכריה ז"ל וצבי ז"ל שבו לגבולם, שבו לאדמת הארץ שכל כך אהבו, שבו לאוהביהם, שבו אל הזיכרון הלאומי.
שבו כדי להזכיר לעם היושב בציון כי הערבות ההדדית, ה"יחד" היהודי ישראלי, גדול מכל המחלוקות ומנצח את כל התופעות השוליות המנסות להאפיל, לכסות ולעמעם את זוהרו של עם הנצח, עם שאינו מפקיר את בניו.
יונה ומרים ז"ל, הוריו של זכריה באומל ז"ל, אברהם ופנינה ז"ל, הוריו של צבי פלדמן ז"ל, ויוסף ושרה ז"ל, הוריו של יהודה כ"ץ ז"ל, ניצבים בשערי גן העדן.
הם מקדמים את בניהם באהבה ובגעגוע וסוככים בכנפיהם על יהודה, הפוסע עתה בשבילי גן העדן בדרכו אל כיסא הכבוד.
וכאן, בארץ הטובה, הארץ אשר עיני האל בה, ילוו את יהודה בדרכו האחרונה למנוחת עולמים.
ובשעה הזו ממש, חבריו מהקרב הנורא ההוא, זכריה וצבי ז"ל, מקבלים את פניו.
הם מפנים מקום לחברם, מנערים מעליהם את הסרבלים המפויחים מן הקרב ההוא ולוחשים: יהודה שב הביתה.
השבתו של יהודה ז"ל היא זיכרון של עוז רוח ועוצמה, היא זיכרון למי שאנחנו, על אף כל המאבקים והמחלוקות, עם שאינו מפקיר את בניו, עם שאינו שוכח, עם שאינו מוותר.
44 שנים של זיכרון, 44 שנים של געגוע.
והיום, יהודה ז"ל שב הביתה.
הכותב הוא, עמנואל בן סבו, מחנך, סופר עיתונאי ופובליציסט:
