"וטהר ליבנו לעבדך באמת".
מכל פינה במרחב הציבורי עולה בימים אלה שירה אדירה: תפילה שמימית, קולות ערגה, לחישות כיסופים, רוחות של כמיהה ותקווה גדולה, "וטהר ליבנו".
ומהעבר השני נשמע שיר ישראלי אהוב: "דבש ניגר כמי נהר".
יחד נוצרת הרמוניה מופלאה של קולות זיכוך וטיהור, מתיקות ודבש.
ברוכים הבאים אל מקווה הטהרה הגדול במדינת ישראל, שנחנך בחודשים האחרונים.
במטהרות ובמטהרים הנמרצים, החרוצים, האוהבים והמאמינים, היושבים באולפני הטהרה, בערוצי הנדסת התודעה ומבצעים מלאכת קודש, מלטפים, משבחים, ממתיקים, מראיינים ומספרים לציבור על דור המטהרים הוותיק ועל דור המטהרים המתהווה ועמך כולם מטהרים אך המקווה אינו עומד לבדו לצדו הולך ומתרחב חדר המכונות.
לא עוד מכונות הסתה בלבד, לא עוד מכונות הנדסת תודעה, בימים אלה נכנסות לפעולה מכונות חדשות ומשוכללות, מכונות הלבנה.
מיטב המוחות פועלים במרץ ובקדחתנות כדי לייצר מכונת כביסה ציבורית בעלת עוצמה נדירה, מכונה המסוגלת לקחת כביסה מוכתמת, ספוגה בסחי ובמיאוס ולהחזיר אותה אל הציבור כשהיא צחה כשלג וזכה כבדולח.
מכונת ניקוי בקיטור, מכונת הזרקה ויניקה, מכונת קרצוף, מכונת טיהור אנושית, מכונת זיכוך, מכונת ניקוי מצפון ומעל כולן, מכונת ההלבנה הגדולה.
נדמה כי בימים אלה עובדות המכונות כולן סביב מטרה אחת, להלבין אדם אחד, להכשיר שותף אחד, להפוך דמות שנויה במחלוקת ללגיטימית, כמעט כשרה למהדרין.
מסעות טיהור כאלה אינם חדשים, הם היו כאן תמיד מטהרים מקצועיים, אותם אנשי "פיוס עכשיו" ואחרים שהאמינו כי הדרך לשנות את המציאות עוברת דרך הכשרת שותפים פוליטיים שבעבר נתפסו כבלתי אפשריים.
הדפוס מוכר, מה שהיה פסול אתמול הופך ל"מורכב" היום, מה שהיה מסוכן הופך ל"שותפות", מה שהיה בלתי מתקבל על הדעת הופך, באמצעות מספיק שעות אולפן, ראיונות, פרשנויות וליטופים, ל"הזדמנות היסטורית", והכול בשם מטרה אחת, להחליף את שלטון הימין.
כאן נמצאת הסתירה הגדולה, אותם מטהרים שהצהירו במשך שנים שלא יישבו בממשלה עם גורמים מסוימים בצד הימני של המפה, אותם אנשים שהשתמשו כלפי אחיהם היהודים במילים קשות, קיצוניות ומבזות, מצאו לפתע שפה אחרת כאשר מדובר בשותפות פוליטית מן הצד השני.
פתאום יש "מורכבות", פתאום יש "ניואנסים", פתאום יש "שותף לגיטימי" ואולי באמת יש כאן רצון כן להשתלב.
דווקא משום כך השאלה חייבת להיות פשוטה: מהם התנאים לשותפות? האם עצם ההתנגדות לראש הממשלה, בנימין נתניהו ולימין הופכת אדם לשותף ראוי? האם הרצון להפיל ממשלה מכשיר כל שותפות? האם שנאה פוליטית לצד אחד צריכה למחוק את סימני השאלה ביחס לצד האחר?
אזרח ישראלי ופוליטיקאי ערבי, אפשר לחלוק עליו, אפשר להסכים איתו ואפשר בהחלט לקיים שותפות פוליטית עם אזרחים ערבים ישראלים, מבחינתי, עצם היותו ערבי איננו סיבה לפסילה, אך שותפות אמיתית אינה יכולה להיבנות על מכונת הלבנה.
שותפות זו חייבת להיבחן לפי עמדות, מעשים, מחויבות למדינה, לא לפי הצהרות בערבית והצהרות בעברית שתהום פעורה ביניהם כמו, היחס לטרור והיכולת להציב קווים אדומים ברורים.
מי שמבקש שותפות פוליטית אינו מוכן לכנות את חמאס בשם שבו ראוי לכנותו, ארגון טרור, אי אפשר להפעיל את מכונת ההלבנה ולהעמיד פנים שהבעיה נעלמה.
מי שמדבר בשני קולות, מי שהוא האחים המוסלמים על סטרואידים והנכבה היא יום אסונו, השיבה יום ששונו, מי שאנשי התועבה, החמאס שטבח, רצח, שחט, ביתר, שרף, אנס, חטף ,בזז, אינו ארגון טרור, אינו בר שיח ובוודאי אינו שותף בשום אופן.
אי אפשר למחוק את העובדות באמצעות אולפן טלוויזיה, אי אפשר לכבס עמדה באמצעות ראיון, אי אפשר להפוך סימני שאלה לסימני קריאה באמצעות מתק שפתיים, אלא אם כן המטרה מקדשת את כל האמצעים.
ואז הכול אפשרי, השחור הופך ללבן, האסור הופך למותר, החושך הופך לאור, עולם הפוך.
זהו אינו ויכוח בין ימין לשמאל, זהו ויכוח על גבולות הלגיטימיות הפוליטית במדינת ישראל.
מותר לשתף פעולה עם אזרחים ערבים ישראלים, למעשה, חברה דמוקרטית חייבת לדעת לחיות יחד, לעבוד יחד ולבנות יחד, ברם, שותפות אינה יכולה להיות עיוורת, שותפות דורשת תנאי יסוד, דורשת הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, דורשת התנגדות ברורה לטרור, דורשת נכונות להגן על אזרחי המדינה.
שותפות דורשת בראש ובראשונה לומר את האמת, גם כאשר האמת אינה נוחה למחנה הפוליטי שלך.
מסע ההלבנה מטריד משום שאני חושש שהפוליטיקה הישראלית הגיעה למקום שבו השנאה למחנה אחד מסוגלת לגרום לאנשים להתעלם מסימני אזהרה במחנה אחר, ליקוי מאורות ועיוורון מחמת השנאה החולנית, זה מסוכן.
כאשר המטרה היא לנצח בבחירות "ויהי מה", וכאשר הרצון להדיח שלטון הופך לערך עליון, הדרך להלבנת כמעט כל שותף מתקצרת, היום זו דמות אחת, מחר זו דמות אחרת, במקום לבחון מי עומד מולנו, אנחנו בוחנים רק אם הוא יכול לעזור לנו לנצח את מי שאנחנו שונאים.
זו אינה פוליטיקה בריאה, זו אינה אחדות, בוודאי אינה טהרה, לכן אפשר לסגור לרגע את אולפני ההלבנה, לכבות את מכונות הכביסה ולהפסיק את מסע הזיכוך.
לא צריך לפסול אדם בגלל זהותו, לא צריך לפסול אזרחים ערבים, לא צריך להלבין מי שתומך באויבים, מי שבמתק שפתיו מצליח להלך זהרורים של רמיה וכזב על אזרחים מוכים בסנוורי השנאה.
שותפות עם אזרחים ערבים ישראלים, בשמחה שותפות עם מי שמוכן להיות שותף מלא למדינת ישראל, להכיר בזכות קיומה ולהתייצב ללא הסתייגות מול הטרור, בהחלט ראויה לבחינה.
שותפות עם מי שמסרב לראות בחמאס ארגון טרור לעולם לא, מדינה אינה זקוקה למכונות הלבנה, היא זקוקה לאמת.
תהליך ההלבנה הנמצא בעיצומו מצד מיעוט שונא המתעקש להמשיך את חורבן החברה הישראלית, כפי שעשה זאת עד לפני טבח שבת שמחת תורה, תהליך הלבנה זה הוא חציית כל קו אדום וסכנה ברורה ומיידית לביטחון מדינת ישראל, לחוסן הלאומי והחברתי, ערעור הציונות, ערעור המדינה היהודית הדמוקרטית.
מה שהיה עד כה מחוץ לתחום, לא לגיטימי בעליל, מעשה שדגל שחור מתנוסס מעליו, הופך בשל השנאה החולנית, האובססיבית לראש הממשלה ולימין כלגיטימי, מעולם לא היה במדינת ישראל ובעם היהודי לדורותיו מקווה טהרה גדול כל כך שצחנת מפעיליו עולה עד לב השמיים.
הכותב הוא, עמנואל בן סבו, מחנך, סופר עיתונאי ופובליציסט:
