הסתובבתי במושבה יסוד המעלה, בכפר בלום, בקריית שמונה, במג'דל שאמס, הרחתי את התקווה, נשמתי את ההתחדשות, שאפתי לקרבי במלא ריאותיי את ההתעוררות, את העתיד, את המחר הטוב.
אין מלחמות שמחות, אין מלחמות יפות, יש מלחמות שהן הכרח, מלחמת התקומה, על השגיה ההיסטוריים, על ניצחונות אריות האומה, על המחיר הנורא, אינה שונה ממלחמות העבר.
עוז, גבורה ורוח שחברו לייסורי המלחמה, שכול, אלמון, יתמות, אובדן, פגועי גוף ונפש, עקורים, גולים בתוך ביתם, עמם, מולדתם.
חבל הארץ היפה אשר תושביו פונו כדי להציל חייהם ולשחרר את צה"ל לנהל מלחמה משנה מציאות, נעזב בכאב בניגוד לאתוס הציוני, ברם, תחת הרושם הנורא מזוועות טבח שבת שמחת תורה, הייתה זו החלטה ביטחונית ומנהיגותית נכונה לשעתה.
בשנה האחרונה לאחר הניצחונות בגבולות ישראל והרחבתם, לאחר שהביטחון לתושבי הגליל כמעט מוחלט, לאחר רצועת הביטחון החדשה, החלו שבים התושבים לשקם את הריסות בתיהם ולבנות חייהם, מחדש.
ממשלת ישראל התגייסה, על כל משרדיה, להוביל את השיקום והשיבה לערים, לקיבוצים, לכפרים וליישובי הגבול המפונים, מנהלת הוקמה, פרוייקטורים מונו, תקציבים הוזרמו, לא הכל זרם כמו נחל הזהב בקריית שמונה, היו סלעים ואבני חצץ בדרך, מהמורות ובולענים, הדרך המשובשת נסללה מחדש, ייתכן ולאט מדיי, ייתכן ולא בקצב המצופה, אך היא נסללת.
מדינת ישראל חייבת לאזרחיה את המעטפת הטובה ביותר, כמו בביטחון על הגבולות כך בביטחון החברתי, תעסוקתי, בריאותי, הטוב ביותר.
הביקור בארץ הגליל גרם לי להתחבר לשני פסוקים "הפכת מספדי למחול לי", "ויאמר אליי בן אדם התחיינה העצמות האלה", פסוקי תקווה ותחייה, פסוקי אמונה והצמחה, פסוקי חיים.
פסוקים אלה המתארים את ה-"התנערי מעפר קומי", השלת אדרת התבוסה ועטיית אדרת הניצחון והגבורה, עומדים בניגוד מוחלט אל מול התהום הפעורה בין הנרטיב והסיפור שמדובר בפי פוליטיקאים וסייעניהם בתקשורת, המתארים מציאות שאין לה תקומה.
די לשמוע את קינת החורבן השיטתית, לעיתים היומית, הבלתי נגמרת, מציאות בה בוחרים במלקטה את האנשים המרים ביותר, הכואבים והמיוסרים, אשר בשורת השיקום טרם פגשה בהם, או שמא פגשה בהם ולא לשביעות רצונם.
זכותם של אנשים יקרים ואהובים אלה, האחים שלנו לבטא את כאבם, תחושתם, מדינת ישראל חייבת לפעול לטפל במצוקתם, בכאבם, בכבוד ובאהבה, יחד עם זאת, עשרות אלפים אזרחים הנמצאים בשיקום, בבנייה, בהתחדשות, ביצירה, ראויים אף הם שקולם יישמע, שסיפורם יישמע, ראויים הם להתייחסות מכבדת ולא מנכרת מצד תקשורת מוטה ופוליטיקאים מתוסכלים מחרחרי החלשה, ויצירת מצג שכולו עיוות וכזב.
הסתובבתי בקריית שמונה, ראש עיר מלא ברוח ועזוז, גדוש בחלומות, משופע בחזון שכולו תקווה ועתיד מבטיח, בקצה העיר שכונה חדשה נבנית ומתנשאת לתפארה, העסקים שבים לפעול, הקניון שוקק, נופשים משכשכים רגליים במעיינות פארק הזהב, הרחובות נקיים, חלק מהתושבים טרם שב, מחשב דרכו מחדש.
הסתובבתי במושבה יסוד המעלה, ראיתי מטעים שעציהם כורעים מעומס תנובתם, טרקטורים מטיילים ברחובותיה, מפעל דבש שוקק חיים כמו הדבורים סביב המלכה, פגשתי בתקווה מסתובבת ברחובות המושבה.
בכפר בלום ראיתי את ההתעוררות, שמעתי אתת צחוק הילדים, את קריאות הנערות, את שמחת השטים בקייקים על הזרם של הירדן, לגמתי שתייה קרה, צוננת, ויתרתי על פלח אבטיח, פגשתי במדשאות כפר בלום את השמחה, שמחת השבים, מניעי קטרי הצמיחה.
חריצי המלחמה והסדקים שנחרצו במצחי התושבים, בנפש, בגוף, בקריית שמונה, ביסוד המעלה, בכפר בלום, לא ייעלמו בקרוב, מוראות העקירה, הפיכתם לאזרחים נודדים, ימי שנות ראינו רעה, ולמרות זאת הרוח היהודית-ישראלית נושבת בקריית שמונה, בייסוד המעלה, בכפר בלום, יש עוד מה לשקם, ובין לבין מתכוננים לפסטיבל הגליל הראשון "יאללה גליל" שלושה שבועות של שירה, זמר, שמחה, יצירה ובנייה, ובעיקר אמירה של "אנחנו כאן ועוד יש לנו חשק לשיר ולרקוד".
חיפשתי את הייאוש ומצאתי את התקווה.
הכותב הוא, עמנואל בן סבו, מחנך, סופר עיתונאי ופובליציסט:
