השתתפות בבחירות היא לכאורה המעשה הדמוקרטי הפשוט ביותר: האזרח מגיע לקלפי, מטיל פתק ומביע באמצעותו את רצונו הפוליטי, אולם בחברה הדרוזית בישראל, שאלת ההצבעה חורגת בשנים האחרונות מן המעשה האלקטורלי עצמו.
היא נוגעת בשאלות עמוקות יותר של אמון, שייכות, נאמנות, ייצוג והכרה ובעיקר בשאלה מהו ערכו של הקול כאשר בעליו אינו חש כי הקול אכן מייצג אותו.
הירידה במוטיבציה של חלקים מן הציבור הדרוזי להשתתף בבחירות אינה צריכה להיקרא אפוא רק במונחים של אדישות פוליטית. אפשר לראות בה גם ביטוי למשבר ייצוג: תחושה הולכת וגוברת כי בין האזרח לבין מקבלי ההחלטות נוצר מרחק וכי הנציג שנבחר בשמו אינו בהכרח פועל בראש ובראשונה למען האינטרסים של ציבור בוחריו, אלא כפוף למערכת רחבה יותר של נאמנויות מפלגתיות, קואליציוניות ופוליטיות.
מכאן עולה שאלה מטרידה, אך חיונית: מה גורם לאזרח להמשיך ולהצביע כאשר הוא אינו מאמין שהצבעתו משנה את המציאות?
שאלה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בקבוצה קטנה יחסית, אשר אף שכוחה הדמוגרפי מוגבל, היא עשויה להחזיק במשקל אלקטורלי משמעותי במערכת פוליטית שבה אלפי קולות בודדים עשויים להשפיע על חלוקת המנדטים.
מן הברית ההיסטורית אל תחושת השכחה
כדי להבין את השינוי אין להסתפק בניתוח של מערכות הבחירות האחרונות, יש לחזור אל מערכת היחסים ההיסטורית שבין הדרוזים לבין היישוב היהודי ולאחר מכן מדינת ישראל.
בתקופת היישוב, כאשר היהודים בארץ היו עדיין מיעוט ונזקקו למרחבי פעולה, לשותפויות, להגנה ולסיוע של גורמים מקומיים, נוצרו בין יהודים לבין דרוזים קשרים שחרגו לעיתים מן האינטרס הפוליטי המיידי, היו אלה קשרים שנבנו על אינטרסים משותפים, על הגנה הדדית, על יחסי שכנות ועל הכרה בתועלת שבשיתוף פעולה.
לצד זאת התקיימה גם תפיסה של הדרוזים כשותפים נאמנים במרחב הארץ ישראלי, נאמנות זו קיבלה ביטויים שונים לאורך השנים ובמיוחד לאחר הקמת המדינה, באמצעות תרומתם של הדרוזים למערכות הביטחון ולחיזוק המדינה.
אלא שהזיכרון ההיסטורי אינו קבוע, הוא משתנה יחד עם הדורות, עם השיח הציבורי ועם צורכי ההווה, כאשר דור המייסדים הולך ונעלם, גם הזיכרון של מי שסייעו בבניית המציאות שעליה קמה המדינה עלול להיחלש.
כך נוצרת תחושה בקרב חלק מן הציבור הדרוזי כי תרומתו ההיסטורית אינה זוכה עוד למעמד הציבורי הראוי לה.
אין הכרח לייחס תהליך זה לכוונה מודעת ולעיתים השכחה ההיסטורית נוצרת דווקא מתוך שינוי סדרי העדיפויות, חילופי דורות והתרחקות מן החוויות המכוננות, אך מבחינת החברה שחשה כי תרומתה נשכחה, ההבחנה בין שכחה מכוונת לבין שכחה בלתי מכוונת אינה תמיד משנה את התוצאה: תחושת ההכרה נחלשת, ועמה גם תחושת השותפות.
הנציג: שליח הציבור או שליח המפלגה?
אחת השאלות המרכזיות המחייבות בחינה היא מהות הייצוג הפוליטי. במערכת הפרלמנטרית הישראלית, חבר הכנסת נבחר במסגרת מפלגה. מכאן שהוא נתון למערכת מורכבת של מחויבויות: לציבור הבוחרים, למפלגתו, לסיעתו, לעמדת הנהגתה ולמערכת הקואליציונית שבה היא פועלת. המבנה הזה יוצר מתח מובנה בין נאמנות לציבור לבין נאמנות למערכת הפוליטית.
מתח זה מקבל משמעות מיוחדת כאשר מדובר בחברי כנסת דרוזים. מבחינת הבוחר הדרוזי, עצם נוכחותו של נציג דרוזי בכנסת אינה בהכרח מספיקה. השאלה המהותית היא האם נוכחות זו מתורגמת לייצוג אפקטיבי של צורכי הציבור הדרוזי.
כאשר התשובה נתפסת כשלילית, עצם הייצוג הסמלי עלול להפוך למקור לאכזבה. הבוחר אינו מבקש בהכרח שנציגו יצביע תמיד בהתאם לעמדתו. בדמוקרטיה ייצוגית אין פירושו של דבר שהנבחר הוא שליח טכני של כל בוחר ובוחר. אולם הציבור מצפה לראות כי נציגיו מכירים את צרכיו, נאבקים למען האינטרסים הלגיטימיים שלו ומביאים את קולו אל מוקדי קבלת ההחלטות.
כאשר הפער בין הציפייה לבין התוצאה הולך ומתרחב, נוצר משבר אמון.
הפרדוקס האלקטורלי הדרוזי
כאן מתגלה אחד הפרדוקסים המעניינים ביותר של החברה הדרוזית בישראל.
מצד אחד, מדובר בציבור קטן יחסית, ולכן כוחו האלקטורלי העצמאי מוגבל. מצד אחר, דווקא משום שהבחירות מתנהלות באמצעות מפלגות גדולות וחלוקת מנדטים, ריכוז של קולות דרוזיים בתוך מפלגה בעלת תמיכה רחבה עשוי להעניק להם משקל פוליטי החורג מגודלם היחסי. במילים אחרות: הקול הדרוזי קטן במספרו, אך אינו בהכרח קטן בהשפעתו.
אלפי קולות עשויים, בתנאים מסוימים, להיות בעלי משמעות בחישוב חלוקת המנדטים. מכאן שהשתתפות דרוזית מרוכזת יכולה להפוך את הציבור הדרוזי לשחקן משמעותי במערכת הפוליטית, בעוד שהימנעות מהצבעה או פיזור הקולות בין מפלגות רבות עלולים לצמצם את יכולת ההשפעה.
הדבר יוצר דילמה אסטרטגית: האם להצביע מתוך נאמנות היסטורית ופוליטית, מתוך רצון להשפיע, או להימנע מהצבעה כמחאה על מערכת שאינה נתפסת כמעניקה תמורה מספקת לקול? מה קורה כאשר המחאה הופכת להימנעות?
הימנעות מהצבעה יכולה להיות מעשה פוליטי לא פחות מהצבעה עצמה.
כאשר אזרח נמנע מהצבעה משום שהוא אינו מאמין ביכולת המערכת לייצג אותו, אין מדובר בהכרח באדישות. לעיתים זוהי מחאה שקטה. אולם למחאה כזו יש מחיר: היא אינה רק מבטאת את חוסר שביעות הרצון מן המערכת, אלא גם מצמצמת את כוחו של הציבור בתוך אותה מערכת. כאן נוצר מעגל שקשה לשבור:
היעדר ייצוג יוצר אכזבה; האכזבה מפחיתה את ההשתתפות; הירידה בהשתתפות מחלישה את הכוח האלקטורלי; הכוח המוחלש מצמצם את יכולת המיקוח הפוליטית; והיעדר הישגים נוספים מעמיק את תחושת האכזבה. זהו מעגל של שחיקת אמון פוליטי.
מן הצבעה מסורתית לשינוי בדפוסי ההצבעה
אחת ההתפתחויות המחייבות תשומת לב מיוחדת היא לא רק הירידה האפשרית בשיעור ההצבעה, אלא גם השינוי בדפוסי ההצבעה עצמם.
במשך שנים נתפסה ההצבעה הדרוזית בישראל כחלק ממערכת פוליטית בעלת זיקה ציונית מובהקת, אולם כאשר חלק מן הבוחרים מתחילים להפנות את קולם גם למפלגות שאינן ציוניות, תופעה שבעבר הייתה שולית מאוד, יש בכך כדי לסמן שינוי עמוק יותר מן המעבר ממפלגה אחת לאחרת.
זהו שינוי בשפת ההצבעה.
הבוחר אינו שואל עוד רק "מי ייצג אותי?", אלא גם "מי מבין אותי?", "מי מכיר בזהותי?", "מי מגן על האינטרסים שלי?" ו"מה אני מקבל בתמורה לנאמנות הפוליטית שהפגנתי במשך דורות?"
השאלות הללו אינן בהכרח מעידות על התרחקות מן המדינה או על שינוי מוחלט בזהות הלאומית, הן עשויות לבטא דווקא ניסיון מחודש להגדיר את תנאי השותפות: לא נאמנות חד צדדית, אלא שותפות שיש בה הכרה, כבוד, ייצוג ותמורה.
משבר אמון או שינוי בתודעה?
לפיכך, נכון יהיה להיזהר מהסבר פשטני שלפיו הירידה בהשתתפות הפוליטית נובעת מאדישות או מהתרחקות מן החיים הציבוריים ואפשר שמדובר בתהליך מורכב יותר, שבו החברה הדרוזית מגדירה מחדש את יחסיה עם המערכת הפוליטית.
הדור הצעיר, בפרט, אינו בהכרח מקבל כמובן מאליו את ההסדרים שעליהם התחנכו הדורות הקודמים, הוא בוחן אותם מחדש, משווה בין הבטחות לתוצאות ומבקש להבין מהו מקומו בתוך המרחב האזרחי והלאומי.
מנקודת מבט זו, השינוי בדפוסי ההצבעה אינו רק תופעה אלקטורלית, הוא עשוי להיות מראה לשינוי עמוק בתודעה האזרחית הדרוזית.
בין זיכרון, שייכות ועתיד
השאלה הגדולה העומדת אפוא על הפרק אינה רק כמה דרוזים יצביעו בבחירות הבאות, אלא איזה סוג של מערכת יחסים מבקשת החברה הדרוזית לקיים עם המדינה ועם המערכת הפוליטית שלה.
האם היא מבקשת להמשיך את דפוסי הנאמנות ההיסטוריים כפי שהיו או לנסח אותם מחדש? האם היא מבקשת ייצוג סמלי או ייצוג אפקטיבי? האם היא מוכנה להמשיך ולהעניק את קולה למפלגות שהיו מזוהות עמה בעבר, גם כאשר היא חשה כי האינטרסים שלה אינם זוכים למענה מספק?
ומעל לכל: מה נדרש כדי להשיב את האמון?
ייתכן שהתשובה אינה נמצאת בקריאה לציבור הדרוזי להצביע יותר, אלא דווקא ביכולתה של המערכת הפוליטית להוכיח כי להצבעה יש משמעות.
אמון אינו נבנה באמצעות הצהרות. הוא נבנה באמצעות הכרה, באמצעות זיכרון, באמצעות ייצוג ובאמצעות תוצאות.
החברה הדרוזית אינה מבקשת בהכרח פחות מן המערכת הפוליטית; ייתכן שהיא מבקשת ממנה דווקא יותר ויותר הכרה בתרומתה, יותר קשב לצרכיה, יותר ייצוג לאינטרסים שלה ויותר כבוד לקולו של האזרח ומשום כך, השאלה איננה רק מדוע הדרוזים מצביעים פחות.
השאלה העמוקה יותר היא:
מה קרה לקשר שבין הקול הדרוזי לבין האמון שהוא נתן במערכת ומה צריך לקרות כדי שקול זה ירצה להישמע שוב?
זו אינה רק שאלה על הבחירות הבאות, זו שאלה על עתידו של חוזה השותפות בין המדינה לבין אחד מציבורי המיעוטים המרכזיים והייחודיים שבה.
הכותב הוא, ד"ר (סא"ל במיל') מנצור רדואן ,חוקר בתחום ניהול והתנהלות לפי ערכים ועמית פורום המחקר במרכז המורשת לחקר הדרוזים ועמית באגודה הישראלית לחקר הדתות.
