בשנים האחרונות מתנהל קמפיין השפעה פוליטי במרחב הישראלי, קמפיין חד צדדי, ללא תמורה כספית ללא תשלום לאנשי קריאטיב, סושיאל, מנתחי התנהגות, יוצרי תוכן, כל הדרך לשידורי תעמולה גלויים ובחינם.
במקום תקשורת חופשית ועצמאית אנו זוכים לשידורי פרופגנדה גלויים, סמויים, בכל יום, כמעט בכל שעה, במסווה של חדשות, תוכניות מדע, טבע, בישול, שירה, ריאליטי, תעמולה ללא הפסקה.
כשתקום ועדת החקירה הלאומית לחקור את הגורמים לטבח שבת שמחת תורה, פרט להנהגה הצבאית והמדינית ראוי וחובה שייחקרו מערכות חשובות נוספות כמו גופי התקשורת, מערכת המשפט, וייבחנו תרומתם ליום הנורא ההוא.
חלק מאנשי התקשורת הפכו בשנים האחרונות לבעלי המקצוע העתיק בעולם, כותבים להשכיר, תועמלנים בלי מסכות, בלי הסוואה, חברים בלתי פורמליים במפלגות ודוברים חרוצים.
האתיקה המקצועית קפצה ראש מאוורסט, המצפן והמצפון המקצועי אבדו מעבר להרי החושך, המקצוע החשוב היה לכלי ריק, ערכו כקליפת השום.
בימים בהם אזרחים המתמודדים בבחירות הקרובות מבקשים, דורשים, תובעים ועותרים לבג"ץ כדי לקבל את סטטוס האיש החשוב, המאוים, אבטחה של השב"כ, הגיעה העת שאזרחי מדינת ישראל יעתרו לבג"צ בדרישה לקבל הגנה מול מערכות ההגנה ששינו את ייעודן, מטרתן, מול מערכות ההגנה שהפכו לכלי נשק קטלני במאבק על תודעת הציבור, על חופש המידע, על האמת.
זהו אינו מאמר ביקורת התקשורת בלבד, זהו מאמר על איכות החיים, על הנדסת תודעה, על היות האזרח פיון במגרש המשחקים המסוכן בו האמת, הצדק, היושר, זכויות הפרט, הדמוקרטיה עוברות תהליכים דרמטיים ביצירת נרטיב בו האמת היא המלצה בלבד.
עד לפני פחות מעשור השליטה על עיצוב השיח במדינת ישראל הייתה נתונה באופן מוחלט בידי בעלי אידאולוגיה, אמונה וערכים ברורים מאוד, כולם אמרו את אותו הדבר, שרו את אותו השיר, סיפרו את אותו הסיפור וזו הייתה האמת ואין בלתה, משל ירדו אותיות פורחות אלה מן השמיים היישר למוחם של אדוני הארץ שהפיצו אותם, כדברי אמת שאין לערער עליהם, לכל רוח.
מוקדי הכוח וההשפעה הללו המשיכו להתקיים שנים רבות גם אחרי שקמו ממשלות עם שיר אחר, סיפור אחר, אידיאולוגיה, אמונה וערכים אחרים.
באיוולתם ובחוסר ראייתם לא השכילו הממשלות הללו להחזיק במוקדי ההשפעה והותירו אותם לאליטה שמיאנה להיפרד מהם.
בעשור האחרון צמחו אלטרנטיבות לדעה האחת ואין בילתה, השיר נשמע שונה, הסיפור נקרא אחרת, פרצופים שלא נראו עד אז צצו ועלו, קולות שהושתקו והודממו החלו להישמע, פתאום התברר שיש לעם הנפלא הזה עוד פרצוף, עוד שם, עוד דרך, עוד אמונה, פתאום האותיות הפורחות שירדו מהר סיני במשך שבעה עשורים מצאו בית אחר, שונה, עם שפה אחרת, מבט אחר.
האמת חייבת להיכתב, לצד ההקצנה של תקשורת אדוני הארץ אשר עוד טרם יפתח פיו המגיש, טרם תניע ראשה הפרשנית ברור מה יהיו רוח הדברים, כמעט כמו שברור מה יהיו פסקי הדין של כל שופט בבית המשפט העליון, גם בכלי התקשורת המאזנים, החדשים מסתמנת תופעה לא ראויה זו, המקיימת תקשורת מפוזיציה.
השפעתה של התקשורת בעת הזאת נמצאת במגמת ירדה מתמדת, אל מול שני הגוונים של התקשורת מופיעים אלף גוונים של הרשתות החברתיות, גם התקשורת בישראל חייבת לבוא חשבון עם עצמה, לגלות אחריות לאומית, חברתית, ערכית.
תקשורת המהווה באמת את המעצמה השביעית, מעצמה של מסירת מידע מדויק, מהימן, אחראי, נטול פוזיציה, נטול אינטרסים עלומים וגלויים.
תקשורת שאנשיה יהיו בעלי רוחב יריעה ועולמם לא יסתכם בהזדהות פוליטית בלבד, תקשורת מבקרת, חוקרת, חפה מאינטרסים בכלל, תקשורת המתווכת את המציאות ואינה מייצרת מציאות, אינה מעוות, אינה מעוולת, אינה מספרת סיפור אחד, של חלק אחד, אינה מזמרת שיר אחד בקול אחד.
הכותב הוא, עמנואל בן סבו, מחנך, סופר עיתונאי ופובליציסט:
