שלוש שנים אחרי השבר, אחרי החורבן, אחרי התבוסה, אחרי שעות "כצאן לטבח", אחרי הגבורה היהודית ישראלית, אחרי ההתנערות מאפר התבוסה, אחרי יום הששון שהיה לאסון, יום השמחה שהיה לתוגה, יום השבר.
שלוש שנים אחרי התהום שאיימה להפיל אומה שלימה לתחתיות, אחרי צונאמי השנאה והאיבה שאיים להטביע עם שלם, אחרי החושך הגדול שהסתיר כל קרן אור, אחרי שחיטת כל "הפרות הקדושות" בעיוורון השנאה, באלימות עש שדמן הותז על קיר הישראליות.
שלוש שנים אחרי שמכונות ההסתה והפילוג התעלו לדרגת אמנות, אחרי ימי האימה ברחובות הזעם, אחרי שכפסע היה בין פירוק הצבא, פירוק החברה, פירוק האתוס היהודי, פירוק הלכידות הישראלית, אחרי שמכונות הנרמול, האכיפה הבררנית, אי השוויון בפני החוק, הגבירו פעולתן.
שלוש שנים אחרי שמלחמת אחים הייתה למטבע עובר לסוחר, שמרי אזרחי היה לכוס התה של סרבני קבלת תוצאות הבחירות הדמוקרטיות, אחרי שמכונות ההשתקה פעלו בכל תחומי החיים.
שלוש שנים אחרי אחרי שאוהבי מדינת ישראל על תנאי איימו בנטישה, בהבאשת ריח המולדת בעולם, בהפצת עלילות דם נגד מדינת היהודים, הנהגתה ומפקדיה.
שלוש שנים אחרי שצלבני הדור הובילו מלחמת חורמה בכל מה שהריח יהדות, בכל מה שהזכיר את מהות קיומו של העם השב למכורתו אחרי אלפי שנת גלות, אחרי הניסיון העיקש לקעקע את הזהות היהודית , להתנער מהצביון היהודי, להיטמע ולהיות מדינת כל אזרחיה.
אחרי כל אלה, הרוח היהודית ישראלית, רוח הגבורה והעוז ניעורה במלא כוחה, ניערה מעליה את אבק השוליים הסהרוריים, הניחה את הקצוות הקיצוניים במקום הראוי להם, בירכתיים.
אחרי שלוש שנים, אחרי כל אלה, לצד הניצחונות העצומים, התהליכים ההיסטוריים, גבורת אריות האומה, עוצמת הרוח של החללים, אנקת הגאווה של הפצועים בגוף ובנפש, חדוות הבנייה וההתחדשות של העקורים, שיקום הריסת חייהם של השבים מהאופל.
אחרי שלוש שנים צומח במדינת כל יהודייה, מיעוטיה, אוהביה, מדינת ישראל, דור חדש, דור זקוף, דור השב לערכיו, לאמונותיו, לאלוקיו, דור שאינו מתיירא עוד מתפילה בהפרדה, מהנחת תפילין בהיחבא, מלקרוא לאלוקיו מעל כל במה בחיל, ברעדה ובעוז, לא עוד דור האנוסים, דור התקומה, דור האמונה, דור התחייה.
והדור הזה של "עם חיה וקם", מדיר שינה מעיני הקומץ הסהרורי, המופקר וחסרי האחריות, הקומץ הרואה בערכי היהדות: "סכנה", כפייה", "וירוס", הקומץ שאיים להחריב את הבית גם על יושביו, שאיים לנתץ את המכנה המשותף, שפעל להרוס את היחד היהודי, שאיים לבטל את המדינה היהודית ולהציב במקומה מדינת כל אזרחיה.
הדור הזה, אחרי שלוש שנות ראינו רעה ותוגה, שנות ראינו ניסים וישועות, שנות ראינו תקומה וקוממיות, הדור הזה מתחבר לטלית ולתפילין, אשר קריאת הקרב שלו היא הזעקה היהודית: "שמע ישראל", הדור הזקוף אשר גם אם אינו מניח על ראשו כיפה, ציציות הטלית הקטנה אשר מתחת לחולצתו מתבדרות ברוח.
הדור הזה זועק בתפילות הסליחות ההמוניות ובהפרדה מוחלטת: "אנא ה' הושיע נא" וחבריהם של בני הדור הזה משיבים מהשוחות ומהטנקים, מהמטוסים ומספינות הקרב, "אנא ה' הצליחה נא" וקול השופר הולך וגדל.
הקולות האלה מתחברים זה בזה, תפילה ומעשה, אמונה וגבורה, שופר וקריאת הקרב.
זהו קול של דור התחייה, דור התקומה, קול השופר שאי אפשר להשתיק, קול השופר ההולך וגדל עד מאוד.
הכותב הוא, עמנואל בן סבו, מחנך, סופר עיתונאי ופובליציסט:
